תקציר

להורדה
בפורמט PDF

גני חיות הם תופעה אנושית עתיקת יומין שקשורה קשר הדוק ליחס בני האדם לבעלי חיים. גני החיות הראשונים נוצרו
כחלק מאוספים פרטיים של שליטים, שתפקידם היה להמחיש באופן דרמטי את כוחם ומעמדם. בשנים שחלפו, עברו גני החיות שינויים
רבים, עד שבשנת 1847 נפתח גן החיות המודרני הראשון בעיר לונדון אנגליה. בשנים שחלפו הוקמו ברחבי העולם מאות גני חיות
והבילוי בגני חיות הפך לבילוי פופולרי ברוב מדינות העולם.

למרות שבמהלך המאה וחצי האחרונות עברו גני החיות שינויים משמעותיים, מהצגת חיות בכלובי פלדה חשופים למרחבי
מחייה פתוחים יותר, עיקרון הפעולה הבסיסי של גני החיות לא השתנה, והשאיפה של המבקרים בגני החיות לצפות בחיות אקזוטיות
מבצעות פעולות “מעניינות”, גם הוא לא השתנה.

ה-AZA ארגון גני החיות האמריקאי, טוען שמטרתו המרכזית של גן החיות היא חינוך ושימור הסביבה. לטענת הארגון,
ההצלחה בהגנה על המינים, תלויה באופן מכריע בגני חיות[1]
. ממחקר בן שלוש שנים שנערך על ידי ה-AZA (וממון על ידו!), עולה לטענתם, כי ביקור בגני חיות משפר באופן חיובי את הידע
הקיים בציבור לגבי הסביבה והטבע, ומשפר את הרצון להשתתף בשימור המינים אצל המבקרים – השפעה זו נמשכת לטענתם גם חודשים
אחרי הביקור בגן החיות.

טענות אלו ואופי פעולתם של גני חיות, עומדים במרכז ביקורת ציבורית מתמשכת שהתחזקה בשנים האחרונות. במיוחד נשמעת
ביקורת נוקבת על הסבל שנגרם למינים מסוימים בכליאה – לדוגמה קופי אדם (Primates), לווייתני עורקה(Killer Whale), ופילים.
הביקורת מתבססת על הבנה הולכת וגדלה, כי למרות שיפור ניכר בהבנת הצרכים הפיזיים של חיות אלה, תנאי הכליאה בהם הם נמצאים,
מאוד רחוקים ממצבם הטבעי בטבע וגורמים להם סבל נפשי ופיזי עמוק במקרים רבים.

באותה עת כדור הארץ בו אנו חיים, נמצא במשבר סביבתי המוגדר על ידי מומחים כתהליך ההכחדה השישי! תהליך הדומה
באופיו ועצמתו להעלמות הדינוזאורים לפני כ–65 מיליון שנה. בחוגים מדעיים רווחת ההסכמה כי רק פעולה גלובלית אינטנסיבית
ממוקדת, יכולה להציל את העולם בו אנו חיים ממשבר עמוק וממושך. בעבודה זו ברצוני לבחון את פעילות גני החיות ולהציג תרחיש
עתידי בו גני החיות יוכלו למלא תפקיד מהותי בפתרון הבעיה הסביבתית, כמרכזי חינוך ושימור אפקטיביים, בצורה אתית וללא סבל
לבעלי חיים.

מבוא

גני החיות מצהירים כי במרכז פעילותם נושא השימור והחינוך לערכי סביבה והגנת הטבע. עבודות רבות עוסקות בהיבטים
המוסריים והאתיים של אחזקת בעלי חיים בכליאה. על פי רוב טיפול בנושאים אלו מביא במהירות למסקנה כי אין הצדקה מוסרית
להפעלת גני חיות במתכונתם הנוכחית. בעבודה זו בקשתי להראות כי קיומם של גני חיות היינה תופעה המעוגנת עמוק בהתנהגות
האנושית, ומונעת על ידי כוחות כלכליים חזקים, שבשל עצמתם אין לציבור אינטרס להפסיקם, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. כמו כן
ברצוני להראות כי המצב הקיים במרבית גני החיות אינו עומד בהצלחה מול אף אחת מהמטרות שהציב גן החיות לעצמו, כך שבוודאי
אינו יכול לעמוד במבחן אתי אל מול הביקורת המוסרית הנשמעת כנגדו. יחד עם זאת ברצוני להציג מספר אפשרויות מעשיות, בהן
יכול מוסד גני החיות להתגייס למאמץ הגלובלי בטיפול במשבר הסביבתי – הנחת העבודה היא, כי על ידי מספר שינויים מעשיים,
יכול גן החיות לשנות את אופיו, ולעמוד בהצלחה רבה במטרות אותן הציב לעצמו. על ידי שילוב הידע המדעי שנצבר לגבי רווחת
בעלי חיים בתכנון גן החיות העתידי והעניין הרב שמגלה הציבור בבעלי חיים, יכול גן החיות לעמוד בראש המאמץ להצלת המינים על
גבי כדור הארץ.

בחלק הראשון של העבודה הנקרא “מאוספים לגני חיות”, עסקתי בהתפתחות הקשר האנושי בין בעלי החיים והאדם עם דגש על
ההיסטוריה המיוחדת לאזורנו. בחלק זה ברצוני להדגים את התפקיד המרכזי שתפסו בעלי החיים בעולמנו כבר משחר ההיסטוריה,
ולהמחיש את התשתית ההתנהגותית של תופעת איסוף בעלי חיים וכליאתם. גן החיות לבש ופשט צורה במהלך ההיסטוריה: מאוספים
פרטיים, דרך אוספים של שליטים, כליאת בעלי חיים לצורך משחקי ראווה רוויי דם ולצורך פולחן רחב הקף. האנושות כבר משחר ימיה
עסוקה בשימוש בטבע ובבעלי חיים למלא אחר דחפים וצרכים אנושיים. הפרספקטיבה ההיסטורית שמוצגת בחלק זה אמורה להדגיש את
המגמות והגורמים מהן התפתח גן החיות.

בחלק השני של העבודה הנקרא “יצירת גן החיות המודרני”, עסקתי בהתפתחות גן החיות המודרני מגן החיות של לונדון
בשנת 1828 ועד היום. חלק זה עוסק בהיבטים העיצוביים של גן החיות, המעבר מכלובים ותאי ביטון למרחבים פתוחים המנסים להציג
את בעלי החיים בסביבתם הטבעית.

בחלק השלישי של העבודה הנקרא “תפקידים משתנים”, בחנתי את התפקידים והמטרות של גן החיות המודרני כפי שהוגדרו על
ידי ארגון גני החיות העולמי. תפקידים אלו שנראים אולי, מובנים מעליהם כיום, הם תופעה חדשה יחסית שהתפתחה בתחילת המאה
ה–20. בעבר פעילות גני החיות, כפי שאדגים בפרק השני של עבודתי, התבססה על בידור והנאה בלבד, ללא צורך במטרות והישגים
נוספים. הביקורת הציבורית והתודעה הסביבתית המתחזקת בעיקר בארה"ב בתחילת המאה–20, הביאה לחיפוש אחר מסגרת רעיונית אחרת
לפעילות גני החיות – מסגרת רעיונית שבמרכזה חינוך, מחקר ושימור.

בחלק הרביעי והאחרון של העבודה החלק הנקרא “עתיד גני חיות”, עסקתי במסקנות העולות מסקירת הפעילות וההתפתחות של
גני החיות. בחלק זה ניסיתי לצייר מספר תרחישים אפשריים להפיכת גן החיות למרכז חינוך, מחקר ושימור, תוך מיזוג הביקורת
הידע והתהליכים הרבים המניעים את התפתחות גן החיות בהווה ובעתיד.

מאוספים לגני חיות

הפרהיסטוריה

החיים במחיצת חיות בר

הקשר בין האדם לבעלי החיים הוא ארוך ימים, ממש כאורך ההיסטוריה האנושית. קשה להאריך בדיוק מתי החלו אבותינו
הקדומים לנהל מערכות יחסים של ממש עם בעלי חיים, אבל כנראה שניסיונות ביות ראשונים נעשו, סביב מדורות השבט של האדם
הקדמון. משרידי עצמות של מיני זאבים קדומים, נראה כי ניסיונות אלו החלו כבר לפני כ–32 אלף שנה באסיה[2]
. שיתוף הפעולה והבעלות על אבותיו של הכלב בן זמננו היו מועילים כנראה לשני הצדדים. שאריות מזון לכלבים, סיוע בציד לאדם
וגילוי מוקדם של טורפים בלילות חשוכים הפכו את ביות הזאב לחלק נכבד בהתפתחות האדם. ג’יימס סרפאל[3]
(James Serpell) טוען שמלבד ליתרונות התועלתניים בין המינים (כלב ואדם), התפתחות היכולת האנתרופוצנטרית אצל האדם
(וסלקציה אנתרופומורפית Anthropomorphic selection), הייתה גורם חשוב בהתפתחות הקשר כנראה כבר לפני כ- 40 אלף שנה. בין
הגורמים להתפתחות הקשר, הייתה התפתחות היכולת האנושית להבין תהליכים חברתיים שבטיים בין בני אדם ובנוסף גם בין בעלי
חיים. יכולת זו אפשרה לציידים להתחקות אחר פעילות בעלי חיים במטרה להימנע מטריפה (על ידי חיות טרף), ולחזות את התנהגות
בע”ח, באופן שהפך את האדם הקדמון לטורף על.

עדות קדומה מאזורנו המרמזת על קשר הדוק בין האדם והכלב נמצאה בחפירות באתר "עינן”, בעמק החולה[4]
. בחפירות נתגלה קבר של אישה ובו שני שלדים בתנוחה עוברית – אישה צעירה וכלב קטן. הקבר מתוארך בין 8,500 ל- 10,000 שנה.
לא ברור מה המשמעות המלאה של הקבורה המשותפת אבל נוכחות הכלב בקבר מצביעה ללא כל ספק, על התפקיד החשוב שמילא הכלב בחיי
האישה, או לפחות בפולחן הקשור למותה. בתקופה זו הנקראת “תקופה האבן התיכונה” (Mesolithic), חיו בני האדם בקבוצות קטנות
ועסקו בליקוט וצייד. במשך התקופה נאלץ האדם הקדמון להסתגל לשינויים רבים הקשורים לסיום עידן הקרח האחרון – העלמות
הקרחונים, שינויים בפיזור בעלי החיים ואופי הצומח. ההבנה והמקום של עולם החי, בתוך המסגרות התרבותיות שבטיות, עולה
בהדרגה יחד עם ניסיונות ראשונים לביות בע”ח. קשה מאוד לדעת מה הייתה רמת ההבנה המדויקת של תרבויות אלו לגבי מיני בע”ח
בסביבתם, אבל אם לשפוט לפי הידע של קבוצות ציידים לקטים החיים באזורים מבודדים בימינו אנו, רמת הידע שלהם לגבי הטבע
הסובב אותם, הוא עשיר ביותר. ידע על מגוון הצמחים התנהגות בע”ח, התנהגות מזג האוויר, מקורות מים וכדומה.

תקופות היסטוריות רלוונטיות בלוונט, והפעילות הסביבתית המאפיינת כל אחת מהן:
התקופה המזוליתית בין 11,000 ל-7,000 לפני הספירה (Mesolithic period)	קבוצות קטנות,

ידע סביבתי מפותח – בע"ח צמחיה, מזג אוויר

השפעה סביבתית מצומצמת יחסית*

ליקוט מזון דייג וצייד

ביות בע"ח ראשוני (כנראה תחילה כבשים ועזים**)תקופת האבן המאוחרת בין 8,000 ל-3,000 לפני הספירה (Neolithic
period)התפתחות הישובים והשבטים ראשי שבטים וממשל מקומי

התפתחות החקלאות – ביות בעלי חיים וצמחים

ניצול משאבי סביבה ומינרליים

התפתחות לכיוון דתות ואמונה מורכבת יותר3,000 לפני הספירה עד 1,500 אחרי הספירההתפתחות הערים הגדולות, הממלכות
עיר הראשונות ומאוחר יותר אימפריות אזוריות

בניית גנים בוטניים ראשונים

פיתוח ברכות דגים ואזורי צייד (לרוב לרווחת השליטים)

שליטים מציגים אוספי בע"ח

ניצול הולך וגדל של הסביבה – בע"ח וצומח

כתיבת ההיסטוריה

צבירת ידע מדעי ממשי לגבי הטבע והסביבה1,828-1,500התפתחות המדינות המודרניות

התרחבות התודעה האנושית לגבי נופים רחוקים עם התפתחות השייט הימי והאימפריאליזם

הקמת גנים זואולוגיים (menagerie) ובוטניים לרווחת המעמד הגבוהה

ניצול מואץ של משאבים וטבע

הכחדת מינים מואצת

תפישת האדם כמרכז היקום1,828-היוםהמהפכה התעשייתית

התפתחות גני החיות המודרניים תחילה באירופה ואח"כ בשאר העולם

התגברות הכחדת המינים

הרס בתי גידול

משבר האקלים* קיימות עדויות ראשונות להכחדת מינים באזורינו באי קפריסין המעידים על האינטנסיביות של פעילות
הצייד האנושי

*מחקרים חדשים מאבחנים את תחילה ביות בעח באזור עירק, מוקדם ממה שהיה נהוג שוב, כ-10,500 עד 11,000 לפני
הספירה

* קיימות עדויות ראשונות להכחדת מינים[5]
באזורינו באי קפריסין המעידים על האינטנסיביות של פעילות הצייד האנושי
**מחקרים חדשים מאבחנים את תחילה ביות בע”ח באזור עירק, מוקדם ממה שהיה נהוג לחשוב, כ–10,500 עד 11,000 לפני הספירה[6]

השפעה סביבתית

לקראת תקופת האבן המאוחרת (התקופה הנאוליתית 10,000–8,000 לפני הספירה) הולכת השפעת האדם על הסביבה באזור הסהר
הפורה ומתחזקת. הצייד הופך מאורגן ורחב הקף – מספר הציידים בקבוצות הצייד עולה, מספר בעלי החיים הניצוד גם הוא עולה יחד
עם השתכללות שיטות הצייד. ממצאים מאזורנו מלמדים על צייד המוני של צבי פרסי (Persian gazelle) שנעלמו לגמרי מאזורנו
(למשך אלפי שנים אבל חוזרים במספרים קטנים), יענים (Struthio camelus – ostrich) שנעלמו לגמרי מהאזור, שור ערבי (Oryx
leucoryx) וסוגי צבאים אחרים גם הם נכחדו. בין שיטות הצייד שהיו נהוגות כבר כ- 11 אלף שנים לפנה”ס, היא שיטת הצייד
במכלאות[7] או “Desert kites”, כפי שהיא נקראת, על
פי צורת המכלאות הדומות לצורת עפיפון ענק כאשר מתבוננים בהם ממעוף הציפור. המכלאות היו בנויות מקירות אבן שנמשכו עשרות
עד מאות מטרים רבים. לרוב במקומות בהן תוואי השטח אפשר לרכז את בעלי החיים באזור מסוים, כמו ערוצי נחלים ועמקים. בעלי
החיים נדחקו לתוך המכלאות כפי הנראה על ידי רעש ושימוש בכלבים ומקלות. לאחר הכניסה למכלאה היו בע”ח מרוכזים בנקודה
מסוימת וניצודים ללא קושי. מנהג זה היה כנראה מלווה וקשור לתהליכים פולחניים שכללו הקרבת בעלי חיים במספרים גדולים. באתר
תל קוראן אשר בסוריה של היום (Tell Kuran) נמצאו שרידיהם של 2,631 צבאים, שנשחטו כנראה כולם בפרק זמן קצר מאוד במקום
אחד.

ביות חיות בר

תקופת האבן המאוחרת (התקופה הנאוליתית) מאופיינת בהתפתחות מואצת של החקלאות, שכללה שלב חשוב ביותר בקשר בין בני
אדם ובעלי חיים – ביות בעלי חיים וצמחים. תהליך זה הוא מרכזי ביותר בעיצוב התפישה האנושית של הטבע והיחס לבע”ח. היכולת
לשלוט לראשונה בבעלי חיים וצמחים, ולגדל באופן מבוקר בע”ח וצמחים למאכל, שינה את אופי חיי האדם בצורה דרמטית. במקום
נדודים מתמידים אחר מזון, יכול האדם לראשונה ליצור מגורי קבע. הנשים שהיו צריכות לשאת את הילדים עד גיל 4–5 שנים כדי
לעמוד בקצב הנדידה, יכלו ללדת לעתים תכופות יותר. שינויים אלו הביאו לעלייה מהירה בצפיפות האוכלוסייה באזור ולהתפשטות
השיטות החקלאיות מערבה. ביות בע”ח החל כנראה ב- 11,000 לפנה”ס במספר מקומות בסהר הפורה בו זמנית. תחילה בויתו עזים
וכבשים ומאוחר יותר בויתו גם חזירים ובקר (ראה מפה מספר 1). מאז ועד היום גידול בעלי חיים עדיין לא השתנה במהותו ואתו
התלות בבשר בעלי החיים למאכל כמרכיב מרכזי בעיצוב ההרגלים והתרבות האנושית.

השפעת האדם על הסביבה בתקופה זו הולכת וגוברת. דוגמה לכך ניתן לקבל מהפעילות האנושית באיים הגדולים של אגן הים
התיכון – קפריסין וקורסיקה[8] . באיים אלו קיימות
עדויות להעלמות זנים טבעיים של היפופוטם ופיל זעירים והחלפתם במינים מבויתים כבר מלפני כ–10,500 שנה. מעניין לציין שבין
המינים שהובאו לקפריסין בסירות היו שועלים ואילים, חיות אשר הובאו בכלובים. התופעה יכולה להצביע על המנהג הנפוץ ללכוד
בע”ח כנראה במטרה לעשות בהם שימוש כמזון או כפריט לבוש. במשך הזמן דחקו החקלאים הנאוליטים את רגלי הציידים לקטים לאורך
כל אגן הים התיכון. נראה שעם התפשטותם מערבה, הביאו החקלאים הללו חבילה שלמה של טכנולוגיות שכללה כלים, שיטות חקלאיות
וכמובן בע”ח מבויתים.

מפה מספר 1

מתוך המאמר: Domestication and early agriculture in the Mediterranean Basin – Melinda A. Zeder

ביות בע”ח לא היה תהליך מהיר אלה תהליך הדרגתי שבו לכד וכלא האדם חיות בר לצורך אגירת מזון. רק חלק קטן מבע”ח
שנכלאו, הגיבו לתנאי הכליאה באופן חיובי באדפטציה ושינויים שהפכו אותם למתאימים כחיות משק. חוסן החיה, מזג נוח, יכולת
לחיות בתנאי כליאה (חיית עדר), תגובות הימלטות נמוכה (low flight responce), קבלת האדם כמנהיג, רבייה בשבי, כל אלו שיפרו
את סיכוי ההצלחה. מרבית החיות שעברו ביות עברו שינויים משמעותיים מאחיהם הפראיים בטבע – חלקם קטנו (חזירים,כבשים,פרות),
חלקם גדלו(חזיר ים), ובחלקן סלקציה אנושית מתמדת, הביאה לקבלת חיה שעירה יותר (כבשים). ג’ראד דארל מציין שמתוך 148 חיות
יבשה אוכלות עשב רק 14 הפכו לחיות משק מבויתות[9]
(לא כולל הכלב והחתול). 134 מתוכם נכשלו בגלל שלא התאימו לתנאים הדרושים להפיכת חייה למבויתת. הריכוז הגבוה של מינים
מאזור הסהר הפורה, נתן לדעתו של ג’. דארל, יתרון לתרבויות שהתפתחו באזור על פני קבוצות אחרות שהתפתחו ביבשות אחרות.
בדרום אמריקה היתה רק הלאמה והאלפקה מתוך מיני הבר המקוריים. לצפון אמריקה, אפריקה הדרומית (sub-shara region) ואוסטרליה
לא היו אף אחד ממיני הבר המקוריים (סוסים הובאו לצ’ אמריקה אחרי שנת 1500). מספר רב ביותר של מינים עברו בתהליך הביות,
אך כאמור רק מספר מצומצם של מינים הפך ל”חייה מבויתת”.

רשימת החיות המבויתות:

1. עז – מקורה בעז הבר שמקורה במערב אסיה.
2. כבש – מקורה בכבש בר כנראה מאזור הרי אורל שבצפון מערב איראן.
3. פרה – מין הבר נקרא Aurochs ומקורו מאזור רוסיה עד צפון אפריקה – נכחד.
4. חזיר – מקורו בחזיר הבר, עדיין שכיח על פני כל הגלובוס.
5. סוס – מקורו בגזע סוס בר שנכחד מדרום רוסיה.
6. גמל – מקורו בגמל חד-דבשתי מחצי האי ערב – מין הבר נכחד.
7. גמל דו-דבשתי – מקורו ממרכז אסיה – מין הבר נכחד.
8. לאמה ואלפקה – מקורם במין בר הנקרא Guanaco מדרום אמריקה. עדיין קיים בטבע.
9. חמור – מקורו בחמור בר מצפון אפריקה.
10. אייל (Reindeer) – מקורו במין הבר שגדל באזור צפון רוסיה, היום נמצא גם באלסקה.
11. באפלו – מקורו מדרום מזרח אסיה.
12. יָק – בהמה מאזור טיבט וההימליה.
13. בנטנג – סוג בקר מדרום מז’ אסיה.
14. ביסון הודי – Gaur מהודו ובורמה.

חשוב להדגיש כי, תהליך הביות הוא חלק ממערכת יחסים מתמשכת של ‘בעלות’ על בעלי חיים. מעבר לעובדה שהקשר סיפק
צורך בסיסי של מציאת מזון, יצור כלים ולבוש (עור וצמר), סיפק הקשר גם צורך אנושי בסיסי של סקרנות, עניין, זוגיות
(companionship), הפגנת כוח, ובטחון. יתכן כי בהעדר מטבע סחיר באותה תקופה, היוו החיות תוספת למעגל הרכוש של האדם ואמצעי
חלופה קל.

ג’. דארל עושה שימוש בספרו (“רובים, חיידקים ופלדה”) בתרבויות שבטיות מבודדות בנות זמננו, כדוגמה לאופי החיים
בעידן הקדום. באיי פָּפּוּאָה גִּינֶאָה הַחֲדָשָׁה (Papua New Guinea) הילידים נוהגים להחזיק בשבי חיות רבות סביב בתי
המגורים – מקנגרו, אופוסומים, מיני ציפורים ואפילו מינים מסוכנים דוגמת הקזואר (שם מדעי casuarius) – ציפור חסרת יכולת
מעוף היכולה לפצוע קשות. חלק מחיות אלו נאכלות וחלקן הופך לחיות מחמד. דרך חיים זו יכולה לשמש דוגמה לאורך החיים הקדום
ולניסיון המתמיד להשתמש בטבע ובבעלי החיים.

התקופה הנאוליתית

מתוך התקופה הנאוליתית המאוחרת (7,000–5,000 לפנה“ס) החלו להופיע לרוחב הסהר הפורה כפרים שהפכו בהדרגה
לפרוטו-ערים. מעין ישוב ביניים בין כפרי לקטים ציידים והערים הגדולות שהתפתחו באשור ואוּרוּכּ באזור עירק מאוחר יותר
סביבות 4,000 לפנה”ס. בין הדוגמאות הטובות לערים-כפרים אלו הם צ’טלהויוק (Çatalhöyük) במרכז תורכיה (7,000 לפנה”ס), ‘תל
חלף’ (נמצאת בצפון סוריה של ימינו) ומאוחר יותר תקופת עובייד על שם תל ‘אל-עובייד’(5600 – 4000 לפנה”ס). מבין ישובים אלו
הישוב צ’טלהויוק נחפר בצורה מקיפה מסוף שנות החמישים ושוב לאורך השנים האחרונות. ישוב זה בגלל מיקומו, התקופה בה היה
קיים(תקופת האבן המאוחרת), ואיכות הממצאים הארכאולוגיים[10] יכול לשמש דוגמה מצוינת לתפקיד בע”ח בחברה
האנושית במעבר מתקופה האבן התיכונה לתקופת האבן המאוחרת או הנאוליתית. הישוב צ’טלהויוק היה קיים במשך כ–2,000 שנה משנת
7,500 לפנה”ס לערך. לבתים בישוב מבנה מעניין במיוחד – כל הישוב נבנה כחלת דבש, בתים צמודים זה לזה כשפתחי הבתים ממוקמים
דווקא בגג הבניין ומשמשים ככל הנראה גם לאוורור וגם ככניסה. גגות הבתים הפכו לרחוב, ולאזור הפעילות העיקרי בזמני מזג
אוויר נוח. פנים הבתים נמצא נקי מאוד על פי רוב. את מתיהם, קברו התושבים בתוך הבתים במקרים רבים. הקבורה בוצעה כנראה
לאחר שהמת הושאר באוויר לתקופה, כך שהחומר האורגני התעכל והתפרק. העצמות שנותרו נקברו לרוב בתנוחות עובריות מתחת למיטות
ולרצפה. במהלך השנים נהרסו בתים ישנים וחדשים נבנו מעליהם כך שנוצר תל במקום. מעניין שבין בתי הישוב לא נמצאו הבדלים
גדולים לאורך כל התקופה, עובדה המצביעה על חוסר מעמדות בולט בין התושבים.

מאפיינים מרכזיים בשימוש בבעלי חיים בישוב צ’טלהויוק:

• כלכלה – עצמות פרות, כבשים ועזים נמצאו בכמויות גדולות בישוב – כנראה הרכבו חלק נכבד מהכלכלה המקומית, למרות שלצייד
  חיות בר היה תפקיד מקום חשוב בדיאטה המקומית.
• מלבד חיות מבויתות נמצאו גם עצמות נשרים, שועלים, חזירי בר, שור בר ובעלי כנף רבים.
• התושבים נהגו לשלב עצמות בעלי חיים בקירות המבנים וברהיטים בנויים בתוך הבתים (תמונה מספר 1). בבתים רבים נמצאו
  ציורי קיר שתארו חיות טורפות, שווריי בר בעלי גודל מרשים במיוחד ובני אדם בעמדות התקפיות המציגות שליטה ובעלות על
  החיות. יש בציורים התמקדות בחלקי חיות חדים ומסוכנים – קרניים ושיניים. גם תיאור בני אדם בעמדה של בעלות
  (Domination) מעל בעלי חיים (שור בר לדוגמה), וגם ההתמקדות בחיות הטרף שונה מציורי הקיר של התקופה הקדומה יותר
  ומצביעים על שינוי בגישה האנושית לבע”ח – בעלות, שליטה יחד עם חשש מסכנת טריפה שמתבטאת בחיות הטרף.
• עור נמר שימש כנראה ללבוש מכיוון שציורי קיר רבים מציגים בני אדם בלבוש עור נמר. יחד עם זאת מעניין שבין מיליון
  השלדים שנמצאו בישוב, נמצאו רק שרידיו השלמים של נמר אחד, דבר המצביע על תפקיד מיוחד של הנמר או איסור על צייד הנמר.
  חלקי עור בע”ח ששימשו כפי הנראה ללבוש נמצאו – ראשי ורגלי דובים, חזירי בר ואיילים. כנראה שבשר בע”ח נאכל הרחק
  מהישוב ועור בע”ח הובא לישוב לצורך יצירת לבוש.
• נמצאו פסלים רבים בישוב חלקם פסלים אנושיים (תמונה מספר 2) וחלקם של חיות או שילוב בין אדם לחיה. חלק מהפסלים שימשו
  לתקופה קצרה כנראה לביצוע כשפים ואח”כ אולי כחלק מהטקס הוטמנו בקירות וברצפה.
• בחפירה נמצאו הרבה מאוד כנפי ציפורים, כנראה בגלל שנוצות ציפורים שימושו לקישוט והובאו לתוך הישוב ממסעות ציד.
• נמצאו שרידי גללי בע”ח רבים ששימשו כדלק לבערה יחד עם חומר מהצומח.
  נמצאו עצמות בע”ח שעוצבו לתכשיטים.
• במקומות רבים בישוב נמצאו שרידים של פולחן שכלל אכילת בשר בקר. ישנה סברה כי תחילת תהליך ביות הפרה קשור לצורך לספק
  בשר פרה לפולחן הולך ומתחזק באזור.

לאחרונה נמצאו חותמים של דוב ונמר המצביעים על הסימבוליות[11] הרבה של
קבוצות בעלי חיים שונות בעניי התושבים. יש לזכור שחשיבות החותם, ביכולתו לשכפל ציור במספר רב של פעמים ולמעשה מבטא שימוש
רחב בצורה המסוימת שהוא נושא.

לסיכום ניתן להצביע על שינוי הדרגתי ביחס לבע”ח עם התפתחות הישוב העירוני, הפולחן והחקלאות המודרנית. עם העלייה
בכמות החיות המבויתות וירידה בפעילות הצייד והליקוט, נוצר הבדל משמעותי בין בע”ח המבויתים ואלה הפראיים המסוכנים. קבוצות
בעלי חיים מסוימות מקבלות תפקיד מרכזי בפולחן ובסימבוליקה החזותית בלבוש (נוצות, עור נמר, ותכשיטים) ובעיצוב מרחב המחיה.
הפולחן מתרחב ומשתמש בסמלים חזותיים ברורים הקשורים לעולם החי והקשר של האדם לחיה – פסלי בע”ח, אדם ושילוב בין השניים.
שליטה בבע”ח חזקים ומסוכנים במיוחד מתוארת כנושא להערצה.

תמונה מס 1

שילוב בעלי חיים במבנה – מאתר חפירת הישוב (Çatalhöyük (http://www.catalhoyuk.com

תמונה מספר 2

דמות של אישה שלצידה שני נמרים – מתוך:
http://www.catalhoyuk.com/archive_reports/2004/ar04_39.html

פולחן משחקים ואוספים

אשור ובבל

בהדרגה בין שנת 6,000 לפנה”ס ל– 4,000 לפנה”ס התפתחו ערי המדינה הראשונות באזור מסופוטמיה. העיר עוּר(3,800
לפנה”ס) והעיר אוּרוּכּ (3,200 לפנה”ס). בהמשך תקופת הברונזה התיכונה הופיעו ממלכות אשור ובבל שהשפיעו כמובן רבות על
ממלכת יהודה באזורנו. התפתחות הממלכות הללו באה יד ביד עם צמיחת הערים, התפתחות השלטון הפולחן והטכנולוגיה. התפתחה גם
היררכיה שלטונית וחברתית ברורה, בה השליטים קיבלו מעמד רם ונישא ולעתים נחשבו לאלים ובני אלים.

התפתחות הערים הגדולות באזור, הביאה להקמת גנים לרווחת בעלי הממון והמעמד השליט. תזכורת ראשונה לגנים אלו נתן
למצוא בסיפורי מסעות גלגמיש[12] מלך אוּרוּכּ
(2750 לפנה”ס). למרות היותו סיפור מיתולוגי (שכולל אגב ”סיפור מבול“ הדומה מאוד לסיפור נוח המקראי), הוא מבוסס על חייו
של מלך בשר ודם בן התקופה. באמצעות הסיפור נתן לקבל הצצה למראה העיר אוּרוּכּ: הסופר מספר ששליש משטח העיר היה גנים
ומטעי פרי. החומה הארוכה שסבבה את העיר הייתה מאותרת בגנים, כך ששימשה בתפקיד כפול – שמירה על בטחון העיר, וגידול תוצרת
חקלאית. גנים העיר כללו בע”ח מבויתים ובע”ח פראיים.

התחזקות האימפריה האשורית בתקופת המאה התשיעית והשביעית לפנה”ס הביאה לבניית ארמונות וגנים מלכותיים ברמת פאר
והדר שלא הייתה ידועה קודם לכן. תפקיד הארמון והגנים הנלווים אליו הייתה להאדיר את שלטון המלך בעיני העם והעמים הנשלטים.
כל מלך ניסה להתעלות על קודמו בבניית ארמונות פאר וגנים אקזוטיים על ידי איסוף צמחים ובע“ח שהגיעו מכל קצוות הארץ. איסוף
בע”ח והצמחים ביטא את יכולתו של המלך לשלוט בכל קצווי הממלכה.

מסעות הכיבוש שערכו המלכים האשוריים לכל קצוות האימפריה שהשתרעה מהרי איראן המזרחיים עד חוף הים התיכון במערב,
נועדו לכבות מרידות ולהפגין את כוחה חסר המעצורים של הממלכה. במהלכם נאסף שלל רב ממלכים כבושים, שכלל זהב, אוצרות, ובעלי
חיים אקזוטיים. על גבי אובליסק שחור שנתגלה בכלח (הנקראת היום נמרוד על שם מקימה), מתוארים מסעות הכיבוש של שלמנסר
השלישי (858 – 824 לפנה"ס), מלך אשור (Assyrian). האובליסק מתאר מתנות שניתנו למלך מידי מלכים כבושים(ביניהם מעניין
‘יהוא’, מלך ישראל). בין המתנות שקיבל שלמנסר השלישי גמלים כפולי דבשת, פילים, צבאים וכנראה קרנף(חיה בעלת קרן
יחיד).

עדות נוספת לאופי התקופה, אפשר לקבל מתמונות[13]
קיר מרשימות שנמצאו בארמון בעיר נינוה (בצפון עיראק) מתקופת המלך אשורבאניפל (Ashurbanipal) ששלט בממלכת אשור בין השנים
668–627 לפנה”ס. פיתוחי הקיר המרשימים כוללים מסעות צייד בהם נראה צייד אריות (תמונה 3). התיאור מלמד על מסע צייד מורכב
הכולל פרשים, מרכבות, שימוש בחניתות וקשתות לצורך הצייד. כמו כן ניכר כי מספר האריות הניצוד הוא רב. מטרת הציורים להמחיש
את אומץ ליבו של המלך העומד בראש מסע הצייד. בתדפיס קיר נוסף הלקוח מאותו ארמון ניתן לראות אריה משוחרר מתוך כלוב. מבנה
הכלוב, צורתו והפתח המתרומם אנכית, מעיד על טכנולוגיה מפותחת לאחזקת בע”ח גדולים (תמונה מספר 4 מסומן באדום). תרשימי
הקיר המרשימים נבנו כנראה סביב השנים 645–635 לפנה”ס, ומילאו מסדרון ענק בארמונו הצפוני של המלך אשורבאניפל
(Ashurbanipal) מוצגים במוזאון של לונדון.

במהלך הזמן היכולת להחזיק חיות אקזוטיות השתפרה ואוספים קטנים הפכו למערכות סביבתיות מלאות – שנחריב מלך אשור
(681–704 לפנה”ס), יצר גן שכלל סביבת ביצות וגן נוסף ששחזר סביבה הררית – יש הסבורים כי גנים אלו הם הגנים התלויים של
בבל שמיקומם המדויק לא נודע.

ההשקעה המתמשכת בגנים ואחזקת בע”ח יצרה התמחות תעסוקתית בענפי אחזקת בע”ח – עובדי גני החיות הראשונים – מגננים
שטיפלו בנוף הצומח, למטפלים באריות, ציפורים, וצידים. כדי לספק את מגוון החיות הנדרש לגנים הזואולוגיים המפוארים, יצאו
מלכים ושליחיהם למסעות ציד ארוכים, ללכידת בע”ח ממקומות רחוקים. הקושי בהעברת בעלי חיים גדולים על פני מאות קילומטרים
דרשה התמחות מיוחדת בצרכי החיות.

בשנת 626 לפנה”ס עלה לשלטון נבופאלסר על ממלכת בבל ותחת שלטונו צמחה ממלכת בבל במהירות – תוך פחות מעשרים שנה
הפכה הממלכה הבבלית ממלכה משועבדת על ידי אשור, לאימפריה המובילה באזור מסופוטמיה. נפילתה המהירה של אשור התרחשה בין 620
– 612 לפנה”ס כאשר הבבלים תוקפים את הממלכה מדרום, והמידס (Medes) תוקפים ממזרח. בימי הבבלים נמשכה המסורת של בניית גנים
ואיסוף בע”ח. בין הגנים הידועים ביותר הם הגנים התלויים של בבל. למרות שעד היום מיקומם המדויק לא נודע, ההערכה היא כי
הגנים נבנו על ידי נבוכדנאצר השני (Nebuchadnezzar), כנראה בתחילת המאה ה–6 לפנה”ס. יוספוס פלביוס והיסטוריונים אחרים,
מתארים את הגנים כפלא אנושי שכלל צמחיה אקזוטית, בעלי חיים נדירים ומבנים ארכיטקטוניים מדהימים.

תמונה מספר 3

הדפס קיר מארמון(Kalhu) אשורבניפאל ה–2 בנינוה(645–635 לפנה”ס) המוזאון הבריטי בלונדון

תמונה מספר 4

הדפס הקיר נמצאים במוזאון הבריטי בלונדון

מצרים

האימפריה המצרית שהתפתחה באזור הנילוס, היא אחת התרבויות העתיקות הנערצות והמעניינות ביותר ביחסן לבע”ח. בשל
צורת הממשל המפותחת, משך הזמן ששלטה האימפריה באזור וכוחה הרב, קיימים ממצאים רבים מהתקופה המאפשרים הסתכלות מעמיקה על
התרבות המצרית ויחסה לבעלי חיים.

פעילות אנושית באזור הנילוס החלה כנראה כבר באמצע עידן הפלייסטוקן, לפני כ–120 אלף שנה. בסוף עידן זה, חלה
התחממות באזור, שהפכה חלקים גדולים ממנו למדבר וריכזה את הפעילות האנושית לאורך עמק הנילוס הפורה. באלף החמישי והרביעי
לפנה”ס חלה התארגנות חברתית בקבוצות החברתיות שחיו באזור והממלכה המצרית החלה להתהוות. באותה תקופה מזג האוויר באזור היה
פחות צחיח מימינו אנו, והשטחים סביב עמק הנילוס היו מכוסים סוואנה בהם נעו עדרי בעלי פרסה בספרים גדולים.

מהאלף הרביעי לפנה”ס החלה הממלכה המצרית להתארגן תחילה כשתי ממלכות ובמהלך הזמן כגוף מאורגן אחד. ממצאים
ארכאולוגיים מלמדים שהמצרים גילו התעניינות והתעמקות בעולם החי כבר מראשית הממלכה באזור הנילוס העליון באלף הרביעי לפני
הספירה. גילופים בשנהב וחימר מתארים מגוון תודעתי עצום של מיני בעלי חיים מהסביבה הקרובה למצרים עד כאלה שהובאו מארצות
רחוקות וכאלה דמיוניים הקשורים לפולחן המורכב של המצרים הקדמונים. התפתחות מואצת של התפוקה החקלאית, גררה התחזקות הממלכה
סביב שלטון מאורגן שכלל מערך פקידות, מערכת חוק ומשפט וממשל מסודר, שגבה מסים והוציא תכניות מורכבות לפועל. פרויקטים
כגון הקמת הפירמידות בגיזה (Giza pyramids), ומערכות השקיה להגברת היבול.

הממלכה המצרית עברה תהפוכות רבות שכללו תקופות של כאוס שלטוני, כיבושים על ידי צבאות זרים (אשורים, בבלים,
יוונים ואחרים), שלטון זר ותקופות של עצמה רבה. הממלכה המצרית הגיע לקיצה, באופן סופי בשנת 30 לספירה עם כיבוש
הרומאים.

איסוף בעלי חיים

אחד המקורות הראשונים המלמדים בברור על אחזקת בע”ח הוא המסע לאזור א”י של המלך סהור (Sahure) מהשושלת החמישית
של הפרעונים ( 2458–2446 לפנה”ס). המסע מתואר בתדפיסי קיר שנמצאו בארמון המלך, מלמד על מסע לסוריה ממנו חזר המלך עם
דובים סוריים. מלכים רבים בשושלת הפרעונית אספו בעל חיים וככל שגבולות הממלכה התרחבו כך גדל גם אוסף החיות המתוארות
בציורי הקיר. המלך תאתמויס ה–3 (Thutmosis III) לדוגמה, שמלך בין 1,479 ל–1,425 לפנה”ס חזר מכיבושיו באזור מסופוטמיה עם
שלל שכלל 300 בע”ח וצמחים. מקברו של פקיד בכיר (Amenemhab) שכנראה השתתף במסע לסוריה נכתב שפמליית המלך נתקלה בעדר
פילים. הפקיד מספר כי חתך לפיל הגדול ביותר את ‘ידו’ (החדק) בעודו בחיים. ניכר מתיאורים אלו, שבדומה לאשורים בני זמנם גם
המצרים קשרו בין השלטון האימפריאליסטי והשליטה בעולם החי. עוצמת המלך ובני האצולה מודגשת דרך היכולת לנצח את הטבע הפראי
ולקחת ממנו על פי רצונם.

מקור נוסף לבע”ח היו המסעות לארץ פּוּנט[14] (Punt) הנמצאת באזור אתיופיה של ימינו. למרות
שהמצרים לא ארכו הרבה מסעות אל מחוץ למצרים, כבר מימי השושלת הרביעית מ–2613 לפנה”ס לערך נעו שיירות מסע בין מצרים וארץ
פונט. השיירות הביאו עמם עבדים,שנהב,צמח המור ששימש בפולחן (Myrrh) ובהמשך גודל במצריים וכמובן בעלי חיים רבים. בין בע”ח
החיים שהגיעו כנראה בפעם הראשונה למצרים היו קרנפים, ג’רפות, נמרים, קופים, סוגי כלבים ועוד. בע”ח נשמרו באוספים
מלכותיים למרות שעדויות ארכאולוגיות למיקומם לא נמצאו.

פולחן

אחד הגורמים המרכזיים ביחס לבע”ח במצריים הוא האמונה והפולחן. עם התפתחות התרבות והפולחן במצריים תפסו בעלי
החיים תפקיד מרכזי. בע”ח רבים נחשבו כהתגלמות אלוהית, ובעלי תפקיד במעבר לעולם המתים ותחיית המתים. המצרים האמינו שיש
לשמר את הגוף המת על מנת שהנשמה, המהות הרוחנית, תוכל להשתמש בו ככלי שבאמצעותו יקום המת לתחייה.

ניתן לחלק את בעלי החיים בפולחן המצרי לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה – בע”ח שחיו במקדשים. בע”ח אלו גדלו במקדש
או בסמיכות למקדש ושימשו במידה רבה כמו הפסלים הנהוגים במספר רב של תרבויות אחרות. חיות אלו היו לרוב בעלי סימן מיוחד
כמו צבע או כתם שהבדיל אותם כמיצגים אל מסוים. בשעות מסוימות ציבור המתפללים יכול היה לצפות בבע”ח ולקבל ”מסר“ פולחני,
פתרון חלומות או גילוי עתידות בעזרת בעל החיים. כך למשל, התגלו פניות של מאמינים המיועדות לאל Thoth בקטקומבות המכילות
מומיות של בבונים באתר Tuna el-Gebel. בעלי חיים נוספים ששימשו כאורקל הם לדגומה הראם, השור והחרפושית (scarab
beetle).

קבוצה שנייה של בע”ח – גודלה במספרים גדולים בקרבת המקדשים. בע”ח אלו יצגו את המהות האלוהית כקבוצה ולא בפרט
מיוחד בודד בעל צורה או צבע מיוחד. להקות גדולות של ציפורים, מיני קופים, כלבים, חתולים ותנינים שימושו למטרה זאת. בעלי
חיים אלו הומתו ונשחטו במספרים עצומים[15] – באתר
הקבורה בחווט בלבד, נמצאו קרוב ל- 8 מיליון מומיות של כלבים! מנהג חניטת בע”ח היה רחב הקף וכלל אתרים רבים על פני מצרים
כולה. באתרי חפירות נמצאו מיליוני מומיות של בעלי חיים – ביניהן אפשר למצוא בבונים, ראמים, אריות, חתולים, כלבים,
היפופוטמים, צבועים, דגים, עטלפים, ינשופים, צבאים, עזים, תנינים, חדפים, חיפושיות, מגלנים, ברווזים, אנפות, נמיות,
בזים, נחשים, לטאות, שוורים, כבשים, תנים ועוד[16].

בין הדוגמאות הבולטות לשימוש בבע“ח לייצוג אלים: החתול ייצג את התגלמות האל Bastet, הראם ייצג את Khnum, הפרה
ייצגה את Hathor, הבז ייצג את Horus והתנין ייצג את האל Sobek. אלים מסוימים גולמו ביותר מבעל חיים אחד, ויש מינים
מסוימים של בעלי חיים שייצגו יותר מאל אחד. כך, למשל, מספר אלים יוצגו על ידי שוורים: שור ה-Apis ייצג את האלים Ptah
ו-Osiris, ואילו שור ה-Buchis ייצג את האלים Montu ו-Re. רוב בע”ח בקבוצה זאת לא הורשו, על פי רוב, לסיים את חייהם באופן
טבעי. ממצאים להריגת בע”ח ניתן למצוא מבדיקת מומיות -סימנים שנמצאו על עצמות בע"ח מעידים שהם הומתו בכוונה תחילה. בע”ח
הומתו לעתים על ידי שבירת המפרקת ובמקרה של עופות דורסים על ידי טבילה בזפת או שרף נוזלי. על מומיות של בע”ח ממשפחת
הכלבים נמצאו סימני חניקה.

על גידול בעלי החיים בכליאה לצורך הפולחן, ניתן ללמוד ממבנה העצמות של המומיות. באזור אחר באתר הבורה בחווט
נמצאו 169 שרידי קופים שחלקם מראה סימנים של חוסר בוויטמין D ועיוותים הקשורים לגדילה ללא אור שמש, כפי הנראה במכלאות
מיוחדות[17].

קבוצת בע”ח שלישית – היא בעלי החיים שגודלה בבתי המצרים עצמם כמעיין מקדש פרטי לאל כזה או אחר. בין החיות
שגידלו המצרים בבתיהם: נחשים, חתולים, כלבים, עופות דורסים ואחרים. חיות אלו גודלו בכלובים ועם מות בעליהם נקברו
עימם.

גידול וביות

גידול וביות בע”ח הייתה תופעה נפוצה במצרים. מיני בקר, עזים, חמורים, שוורים, כבשים, חזירים ואווזים הידועים
כבע”ח מבויתים אבל גם בעלי כנף ובע”ח אוכלי צמחים אחרים. מקצועות רבים הקשורים בבע”ח ואחזקתם התפתחו בממלכה. מדבורנים,
לווטרינרים, גננים וציידים. למרות העדויות על קיום מקצועות אלו, לא לגמרי ברור מי מהמקצועות התמחה בטיפול באוספים
זואולוגיים של משפחת המלוכה והמעמד העליון.

המצרים השקיעו מאמץ מיוחד בביות חיות פרא כמו אריות – טאטמוסיס ה–4 (Tuthmosis 1425–1408 לפנה”ס) נהג להסתובב
כשלצדו שני אריות מאולפים. אריות אלו שימשו גם בצייד אנטילופות. שימוש נוסף באריה עשה רעמסס ה–2 (1298–1235 Ramesses
לפנה”ס) שנהג להחזיק בשדה הקרב אריה מאולף בקרבת אוהלו, לצורך שמירה. אחזקת קופים וציפורים בכלובים גם היא הפכה למנהג
מקובל, בין בני המעמד הגבוה בימי הממלכה החדשה. עדויות קיימות גם לשימוש בברכות דגים, כוורות דבורים וצמחיה אקזוטית
כאלמנט עיצובי מקובל בגנים פרטיים של המעמד העליון במצרים.

אוספים אקזוטיים

כמנהיגים אחרים בני התקופה נהגו הפרעונים מלכי מצריים לאסוף בעלי חיים אקזוטיים בארמונותיהם. בין הבולטים בסוף
ימי הממלכה המצרית היה אוסף בעלי החיים בעיר אלכסנדריה. כאשר השושלת התלמית[18]
(Ptolemaic) עלתה לשלטון במצריים בשנת 323 לפנה”ס באלכסנדריה, נחשב גן חיות באלכסנדריה לאחד מהגדולים בעולם. שושלת תלמי
חתמה את השלטון המצרי באזור, כאשר בשנת 30 לספירה כבשו הרומאים את האזור.

בין האוספים המוזרים יותר שהיו נהוגים על ידי הפרעונים, היה איסוף והצגת בני אדם בעלי קומה נמוכה או אנשים בעלי
עיוותים גנטיים. המצרים הבדילו בין אנשים נמוכי קומה וכאלה שמקורם בשבטים של אנשים ננסיים (pygmy). בקבר של פקיד בכיר
בשם Khewefhar במקום שנקרא אסוואן(Aswan) נמצא כתובת המתארת משלחת לאפריקה, לכידת יליד אפריקאי ננס, הקושי במניעת בריחתו
והרצון העז של המלך לראותו. לא ברור אם ננסים אלו שימשו בטקסים או פולחנים רשמיים אבל הם מוזכרים בציורים וכתובות קיר
רבים, לרוב בקרבת המלך או בעליהם, לעתים כשהם משגיחים על בע”ח. התופעה עד כמה שהיא נראית מוזרה מצביעה על הסקרנות לגבי
השונה, הבלתי מוכר והאקזוטי. ההצגה של פרטים אלו לראווה מצביעה על הקשר שעשו המצרים בין השגת הבלתי מוכר, כוח, מעמד
ורכוש. הצגת בני אדם באופן זה אינו חריג כלל ועיקר כפי שנראה בהמשך כשאדון גם בעת החדשה (ראה אנשים בכלובים).

לסיכום – התרבות המצרית יותר מכל תרבות לפניה, יצרה מערכת יחסים מורכבת ומעניינת עם בעלי החיים. מביות בע”ח
למזון לפולחן מורכב, שיתוף כחיית מחמד (קופים, ציפורים, כלבים ועוד), ספורט (צייד), הובלת סחורות (חמורים, סוסים
ושוורים) וסיוע במלחמה (פילים).

יוון ורומא

התרבויות היוונית-רומאיות (Greco-Roman) התקיימו לצד התרבויות המסופוטמיות והתרבות המצרית עד שלבסוף כבשו את
שתיהן. כמו התרבויות האחרות בנות זמנן גם התרבויות הללו עסקו בטבע ובניסיון לשלטו בו. התרבות היוונית הגיע להישגים
חשובים בהבנת הטבע ובניסיון ליצר מערכת חוקים מעשים ומוסריים שתאפשר להסביר את עולמם. גם היוונים וגם הרומאים נקטו בגישה
פרקטית תועלתנית לטבע (Utilitarian). חקלאות אינטנסיבית, כרייה, ביעור יער, וצייד יצרו שינויים סביבתיים רחבי הקף
והעלמות של מינים רבים של בע”ח מהשטחים שבשליטתם. היקף ההרס שנגרם לסביבה עדיין מורגש בימנו אנו, גם בחלוף כ–1400 שנה
מאז. היוונים היו אלו שהתחילו בתהליך – שימוש נרחב ברעיית עזים וכבשים הביאה לפגיעה קשה ביערות. גם היוונים וגם הרומאים
ייבאו כמויות עץ גדולות, מהשטחים הסובבים על מנת לספק את הדרישה ההולכת וגדלה לבנייה עירונית.

אוספי חיות לא נמצאו בערים היווניות, אולי בשל חוסר במקום או חוסר צורך פוליטי שאפיין את התרבויות האחרות.
אוספים פרטיים הוקמו לרוב על ידי בעלי אדומות כחלק מאחוזות ושטחי צייד. בע”ח, ששימושו כחיות מחמד בבעלות פרטית היו
דובים, חמוסים, ציפורי טרף, כלבים, חתולים ועוד.

הפילוסוף היווני אריסטו, שחי במאה הרביעית לפנה”ס היה אחד ההוגים שהשפיעו יותר מכל על כיווני המחשבה האנושית
באותה תקופה, כיווני חשיבה שיצרו את הבסיס לעולם האתיקה והפילוסופיה המודרנית. אריסטו יצר קשר בין ייחודו של האדם בזכות
כישוריו הרציונליים לבין חוסר מחויבותו המוסרית של האדם כלפי החיות. על אף הבסיס הלוגי הרעוע של התפישה, שוכללה התפישה
בהמשך השנים והפכה למרכזית בעניי אלו שטענו לחוסר החובה המוסרית כלפי בע”ח. מוזר שזרמים מנוגדים בחשיבה לרוב הסכמו דווקא
בנקודה זו – אפיקורוס, הפילוסוף היווני גרס כי אין לאדם כל מחויבות מוסרית כלפי יצורים אחרים, שכן מהיותם של אלה חסרי
תבונה (לדבריו), לא ניתן להגיע להסכמה המחייבת את שני הצדדים. ואילו הכנסייה הנוצרית שהזרם האפיקוראי נחשב כפירה נוראית
בעיניה, אימצה אף היא עמדה דומה ביחס לבע”ח. למעשה הפכה גישה זו למעין אקסיומה בהגות המערבית שלפיה אין לאדם כל מחויבות
מוסרית כלפי יצורים אחרים שהוגדרו “לא רציונליים”. אף על פי כן היו לא פעם כאלה שערערו על תוקפה של טענה זו והעלו מחדש
את הצורך לבחון את היחס בין בני האדם ובע”ח, באמות מידה מוסריות. פיתגורס בן התקופה, הידוע בעיקר מהחוק הגאומטרי הקרוי
על שמו, היה כנראה אחד הראשונים שדגלו בזכויות בע”ח. למרות שלא נותרו כתבי יד שנכתבו על ידו, מיוחס לו התנגדות לקרבן
בע”ח ושימוש בקרבי בע”ח לחיזוי העתיד. התבססות הנצרות בעולם הרומי הביאה קץ להתלבטויות המוסריות האלה. הכנסייה אימצה
הפרדה מוחלטת בין עולם בני האדם על כללי המוסר האמורים לחול בו, לבין עולם בע”ח “חסרי התבונה”.

אוספי חיות בהיקף גדול כמו באימפריה האשורית, והבבלית לא התקיימו ביוון עד עליית אלכסנדר מוקדון. אלכסנדר הגדול
שהיה מלך מקדוניה (323–336 לפנה”ס) היה אחד המצביאים הבולטים ביותר בהיסטוריה ושימש השראה לרבים אחרים במהלך השנים.
כיבושיו הנרחבים פתחו עידן חדש בימי האנושות – התקופה ההלניסטית. בכיבושיו הגיע אלכסנדר לאסיה התיכונה, ארץ ישראל וצפון
אפריקה. אלכסנדר, כנראה בהשפעת מורו אריסטו, גילה עניין רב בבעלי החיים שגילה במסעותיו הרבים. כבר במהלך כיבושיו נשלחו
מאות חיות אקזוטיות ליוון, כאשר אנשי המדע היוונים עוקבים אחר בע”ח ומתעדים את צורתם ובוחנים את פעילותם. מהתקופה
ההלניסטית שלאחר מות אלכסנדר (27–323 לפנה”ס) מספר החיות האקזוטיות בערי יוון עלה, כנראה בהשפעת העצמה השלטונית והקף
פעילות הכיבוש. לאחר מותו של אלכסנדר בגיל 34 בלבד, קיבל בית תלמי את השלטון במצרים ושאר האימפריה חולקה בין קציני הצבא.
מלכות בית תלמי הקימה כאמור את אוסף בע”ח הגדול מסוגו באלכסנדריה. גן חיות המשיך להתקיים גם לאחר שהרומאים כבשו את אזור
מצרים בשנת 30 לספירה.

צייד ולכידת חיות בר היו פופולריים מאוד בתקופה היוונית-רומית, גם על ידי המעמד הגבוה וגם בקרב המעמד הנמוך.
הצייד נתפס כעיסוק טהור ונערץ שבו האדם מתחבר לטבע ולכן חלקים רבים במיתולוגיה והפולחן הוקדשו לאלי הצייד ומערכת הכוחות
בין האדם הטבע ובע”ח. כבר בימי יוון, בעלי אדמות בנו לעצמם אחוזות צייד מגודרות בהם הוחזקו בע”ח, לעתים בע”ח אקזוטיים.
אחוזות אלו שימשו מערכות סגורות שמטרתן הייתה צייד בעלי חיים מבוקר למחצה, ובאמצעותן יכלו העשירים לעסוק בצייד חיות
אקזוטיות שכבר נעלמו בחלקן לפחות, מהסביבה העירונית הקרובה. הצייד נעשה בעזרת מלכודות, חיצים, חניתות ובאמצעות כלבים
מאומנים. בין החיות שניצודו היו דובים, נמרים (שעדיין היו באזור), חזירי בר,צבאים, וחיות קטנות. באימפריה הרומית חיות
הבר נחשבו נחלת הכלל על פי רוב, למעט אזורים פרטיים של בעלי אדמות, ואזורים שהוגדרו כקדושים ובהם אסור היה הצייד. אחד
הגורמים שעודדו את הצייד היה התחרות המתמדת בין חיות המשק וחיות הבר על שטחי מרעה.

החיות האקזוטיות הראשונות שהגיעו לרומא היו ככל הנראה 4 פילים שנלכדו בקרב נגד המלך פירוס (Pyrrhus) היווני (
280לפנה”ס). 30 שנה אח”כ נלכדו כ–100 פילים כולל הנהגים שלהם, בקרב נגד הקרטגים (Carthaginians) והובלו בתהלוכת ניצחון
לרומא, כאשר הפילים מוצגים לראווה ליישובים בדרך ולבסוף לאזרחי רומא. לאורך המאה השנייה והראשונה לפנה”ס עשו הרומאים
שימוש בפילים, בדומה לשכניהם ביוון קרתגו וצפון אפריקה. השימוש בפילים ירד במשך הזמן כנראה בגלל הקושי באחזקתם,
האפקטיביות המוגבלת שלהם נגד צבאות מיומנים, ואולי גם בגלל הכחדתם של פילי צפון אפריקה.
הרומאים נהגו להחזיק באוספי חיות פרטיים כחלק מגנים פרטיים של האליטה החברתית של אותם זמנים. אוספי בע"ח גדולים הופיעו
רק עם התפתחות תעשיית משחקי הדם, שהתרחבה מאוד במאות הראשונות לספירה.

משחקי ראווה

בדומה לאימפריות שקדמו להם, גם הרומאים ראו בהצגת בע”ח אקזוטיים מארצות רחוקות הוכחה לכוח האימפריה והתרבות
הרומאית. יחד עם זאת בימי האימפריה הרומית ובמיוחד מ–186 לפנה”ס התרחב השימוש בבע”ח למופעי בידור אכזריים במיוחד. מופעים
אלו היו במידה רבה המשך לפעילות ההרג שהייתה נהוגה באזור הספר אם כחלק מאירועי צייד ואם כחלק מקורבן חיות גדולות לצורכי
פולחן.

קרבות בין בעלי חיים, בין בני אדם ובע”ח נעשו עד מהרה עניין שבשגרה. משחקי הדם כפי שהם נקראים, התרחשו בזירות
שנבנו במיוחד למצגות אלו. בכל ישוב בעל גודל משמעותי היה אמפיתאטרון, שהיה ברוב המקרים מקור הבילוי היחיד באזור.
האמפיתאטרון הראשון שנבנה לצורך קרבות אלו, נבנה בשנת 120 לפנה”ס, דווקא בעיר קאמפניה (Campania) ליד פומפי ולא ברומא.
עם הזמן הפכו המשחקים פופולריים יותר ויותר בהקיפם ובמספר הצופים הלך וגדל. לדוגמה חגיגת ההכתרה של הקיסר טיטוס, בשנת 80
לספירה, ערכה 100 ימים שבמהלכם נשחטו כ–9,000 בע”ח בקרבות ומצגות בקוליסאום (ברומא). המצגות כללו שיחזור של מסעות צייד
לעיני הקהל, הוצאה להורג של שבויים על ידי בע”ח מורעבים (אריות ודובים), קרבות בין גלדיאטורים ובע”ח. במהלך השנים הפכו
המצגות אכזריות יותר ויותר כאשר כל קיסר מנסה להתעלות על קודמו בהיקף בע”ח החיים והקף הדם הנשפך במיצג. ה“ציידים“
במייצגים הללו היו גלדיאטורים (bestiarii or venatores) שעברו הכשרה מיוחדת ללוחמה בבע”ח. משפחות של גלדיאטורים כאלה
עסקו בתחום במשך דורות כאשר הם משכללים את שיטות ההרג בזירה. ההצגות כללו גם שימוש בכלבי צייד, כלובים מיוחדים ומעליות
שהותקנו מתחת לקוליסאום בכדי שבע”ח יוכלו להיכנס לזירה במועד הדרוש לביצוע ההצגה. הקוליסאום ברומא נבנה תוך שימוש במיטב
הידע ההנדסי של התקופה – בעת הצורך ניתן היה להציף את הארנה כדי להציג מצגות ימיות בהן גלדיאטורים נלחמים זה בזה ובבעלי
חיים ימיים מסירות.

משחקי הראווה הללו יצרו תעשייה וכלכלה רחבת היקף של אספקת בעלי חיים מכל קצוות האימפריה ומעבר לה. בעלי חיים
מכל הסוגים נסחרו בין הפרובינציות ובין הערים השונות, דרך נמלים ובאמצעות כלי רכב – אניות, כלובים, ועגלות – שהותאמו
במיוחד למשימה. כמובן שככל שבעל החיים היה גדול יותר ונדיר יותר כך עלה ערכו. בין הפריטים שנסחרו היו לא רק בע”ח אלה גם
חלקי בע”ח – שנהב, עורות, קרניים ועוד[19].

עצוב לציין שהערכות זהירות של מספר בע”ח שהושמדה במהלך 450 השנה של משחקים מגיע ללמעלה מ–2.5 מליון. משחקי הדם
הללו הופסקו לבסוף, בשנת 281 לספירה[20] ,עם
התחזקות הנצרות ושינוי התפישה האנושית כלפי הרג מיותר של בע”ח.

השפעה סביבתית

כאמור גם ליוון העתיקה וגם לאימפריה הרומית היה תאבון עצום לבע”ח אקזוטיים, צמחים נדירים, עץ לבניה, בשר למאכל,
וכמובן בימי האימפריה הרומית הקף משחקי הראווה העצום הביא להריגת בע“ח רבים. ביקוש עצום זה הביא ליבוא כמויות עצומות של
בע”ח צמחים ועצים לאירופה[21] . בע”ח, העץ
והסחורות האחרות, זרמו ליוון ומאוחר יותר לרומא דרך אזור מדינת ישראל ובים מצפון אפריקה. חשוב לזכור כי הפעילות של
האימפריות היוונית והרומאית באה כהמשך לפעילות אנושית בת אלפי שנים שהלכה והתגברה עם צמיחת הערים והתפתחות הטכנולוגיה.

היוונים היו מודעים לפגיעה בטבע ובבעלי החיים. עדויות מיצירות שירה המתארות העלמות בע”ח וסיפורים מיתולוגיים,
ממחישים כי היוונים היו מודעים לשינוי שהתרחש בחלק מהשטחים שמסביבם. ניסיון מצומצם להגן על הטבע נעשה במסגרת הפולחן הדתי
– שטחים מסוימים הוגדרו כאסורים בצייד על מנת להגן על בעלי החיים. יחד עם זאת היקף ההשפעה האנושית על הסביבה והטבע בימי
האימפריות היוונית והרומית הלך וגדל עם הגידול בשטח הערים והעלייה במספר התושבים. עיקר הנזק לטבע נבע מהרס בתי גידול בשל
פעילות רעייה וחקלאות, כריתת יערות לצורך אספקת עץ לבניה וצייד בהיקף נרחב.

בימי עליית האימפריה הרומית אף האיץ קצב הפגיעה הסביבתית, וממדי הצייד ואיסוף חיות הבר (לצורך משחקי ראווה)
הגיע לשיאים שלא היו ידועים עד אז. פעילות זו הביאה עד מהרה להכחדת מינים רבים באירופה ובטריטוריות השכנות – באזור
ישראל, וצפון אפריקה. ההיסטוריון הרומי טמיסטיוס (Themistius) כתב במאה הרביעית לספירה שבימיו נעלמו הפילים מאזור לוב,
אריות ביוון והיפופוטמים לאורך הנילוס. הפגיעה בפילים הייתה במיוחד קשה בגלל השימוש המשולש שנעשה בהם: גם ככלי מלחמה, גם
למופעי ראווה בזירה וגם בתעשיית השנהב.

חשוב לציין שבמספר מקרים היו ניסיונות למתן את הנזק הנגרם לטבע – כאשר סיסרו (Cicero) היה מושל סליקיה (Cilicia
– תורכיה של ימינו), הוא התנגד ליצוא הנמרים לרומא בשל חשיבותם[22] וכנראה לא מעט בגלל הידלדלותם
באזור. התנגדותו של סיסרו ברורה משאלה ששאל בכתביו:

“What pleasure can cultivate man find in seeing a nobel
beast run through by a hunting spear[23]?”

דוגמה נוספת לצמצום הנזק הנגרם באה מצד המלך יובה ה–2, מלך במאוריטניה שהתנגד להרס צפון אפריקה על ידי הרומאים.
בנו פותלמי, נכדו של אנטוני וקלאופטרה, המשיך בניסיון לעצור את הנזק הנגרם לטבע על ידי סגירת האמפיתאטרון במאוריטניה,
והפסקת יצוא בע”ח. בנוסף חוקק פותלמי חוק[24]
להגנת בע”ח. חוקים וניסיונות לעצור את ההרס של צפון אפריקה והאזור היו לא אפקטיביים – הכיבוש הרומאי באזור צפון אפריקה
גרם להרס בתי גידול והכחדת מינים רבים באזור.

מימי הבניים למאה ה–19

ימי הביניים החלו עם התמוטטות האימפריה הרומית המערבית (395–476) ועד להופעת הרנסאנס (1453) באיטליה. מעט מאוד
אוספים וגנים בוטניים התקיימו לאורך התקופה, אך אלה ששרדו הפכו לאוספים של ימי הרנסאנס שבאו אחריהם. את המבנה השלטוני של
הרומים החליף מבנה שלטוני פאודלי של מלכים ברונים ובעלי קרקעות. המנזרים הנוצריים הפכו למרכזי כוח ופולחן כאשר הכנסייה
אוספת לעצמה רכוש וכוח רב. בראשית התקופה, לאחר התמוטטות האימפריה הרומית, שקעה אירופה בתקופת קשה של אלימות, חוסר
ביטחון אישי ומחלות – אוספים מלכותיים, ספריות וגנים בוטנים הוזנחו וננטשו.

תקופת הרנסאנס(המאה ה–14 עד המאה ה–17 לערך) הביאה מחקר מדעי מחודש וניסיון ללמוד ולסווג את בעלי החיים
והצמחים. מרחב התודעה האנושית גדל מאד בתקופה זו בשל מסעות תגלית לארצות רחוקות והתפתחות האימפריאליזם האירופאי.

בשנת 1493 חזר קולומבוס ממסעותיו הראשונים במרכז אמריקה והביא עימו שטף גילויים חדשים ועמם כמובן החל לזרום זרם
של בעלי חיים וצמחים חדשים לאירופה. בעקבות קולומבוס יצאו רבים אחרים לגלות ארצות ועמם הלך והתרחב הרצון ללמוד ולחקור
ארצות רחוקות. התקופה הביאה פריחה מחודשת בחקר הטבע. דור חדש של ציירים עסק בתיאור פרטני של בעלי חיים בהשראת אוספי חיות
והכוונה דתית. קהל הצופים למד להכיר בעלי חיים שמאז ימי הרומאים לא ניראו באירופה.

במהלך השנים התפתח המסחר הבין יבשתי סביב תעשיות הטבק, הטקסטיל והפורצלן ונוצר זרם מתמיד של סחורות שהגיע
לאמסטרדם, פריז ולונדון. בין הסחורות היו כמובן גם שפע של צמחים ובעלי חיים אקזוטיים. מעניין לציין שפעילות הסחר בבעלי
חיים זוכה לתיעוד מועט יחסית בדפי ההיסטוריה, למרות שקהילת סוחרי בע”ח במיוחד מהמאה ה–17 הייתה קהילה פעילה ובע”ח
אקזוטיים היו מוצר מבוקש למדי.

התפתחות מדעית

בימי הביניים החשיבה המדעית והפילוסופיה היו עטופים במעטפת עבה של דת – הצגת רעיונות חדשניים נחשבה למסוכנת.
תפישה אנתרופוצנטרית, בה האדם עומד במרכז היקום והטבע קיים עבורו, אפיינה את רוב תקופת ימי הביניים והמשיכה אפילו לתוך
ימי הרנסאנס. הנוצרות באירופה התבלטה בנוקשות בלתי נתפשת כלפי צורות חשיבה שלא תאמו את המנדט הנוקשה של הכנסייה באותם
ימים. התפישה התנ”כית הגורסת כי האדם הוא בעל נפש נצחית העמידה קו ברור ובלתי מתפשר בין בני האדם (האירופאי) ובעלי חיים.
תפישה זו הביאה להפליית כל אלה שאינם מגלים אותה רמת תרבות ואצילות – נשים, ילדים, בעלי עור כהה וכמובן בע”ח.

ההשקפה האנתרופוצנטרית הייתה אבן יסוד אצל רבים מהפילוסופים בני התקופה באירופה כולל בעלי דעה יהודיים: ר’
סעדיה גאון אומר: “כי הכל לא נברא כי אם בשביל האדם…” (אמונות ודעות, ד’). כמובן שהיו גם מתנגדים לקו זה – הבולט שביניהם
הוא הרמב“ם. הרמב”ם החזיק בדעה שהאדם לא יכול להיות תכלית הבריאה ומעשי האל נעשו למען עצמו ולא לתכלית האדם. הנצרות
התנגדה בחריפות לגישה זו וראתה בה דברי כפירה.

לקראת סוף ימי הביניים החלו להישמע קולות חדשים שקראו למחקר מדעי ולניסיון מעמיק יותר בהבנת הטבע וארגונו.
Thomas Aquinas כומר והוגה דעות בן התקופה טען שתפקיד בע”ח לשרת את בני האדם. יחד עם זאת גם טען שאין לגרום להם סבל כי
הדבר מוביל לגרימת סבל לבני אדם. הקדוש St Francis of Assisi[25] הוגה דעות חשוב נוסף בן התקופה
(1182–1226) טען באופן מפורש שהחובה הראשונה של האדם כלפי בעל חיים היא לא לגרום לו סבל. סביב חייו של הקדוש פרנסיס
נכתבו דוגמאות רבות שמבטאות את אהבתו לטבע ולבע”ח. ניתן לראות בביטויים אלו ניצנים לצורת חשיבה וגישה מודרנית יותר של
הכרה בערך הטבע והאחריות של האדם כלפי בע”ח.

בתחילת המאה ה–13 נתן לראות מציורי בע”ח, כי האומנים משתמשים בהבנה הולכת וגדלה של הטבע והמבנה אנטומי של בע”ח.
אם קודם לכן ציירים רבים ציירו בע”ח על סמך עדות שמיעה והתוצאה הייתה במקרים רבים רחוקה מהמציאות, אומנים החלו להתפאר
בעבודה כי בע”ח ביצירותיהם צוירו ממקור ראשון – ב–1230 Villard de Honnecourt צייר בע”ח אקזוטיים וחתם את יצירתו בגאווה
“Know wll that this was drwan from life”. יחד עם זאת חשוב לציין שבציורים רבים בני התקופה בע”ח הוצגו בצורה לא מדויקת
שנבעה מחוסר הבנה מדעית ואנטומית של בע”ח. שינויי הגישה בסוף התקופה, מגישה סימבולית-סובייקטיבית לטבעית-אובייקטיבית,
הביאה לפריחה המדעית, וגרמה לחיזוק המשיכה לטבע שאפיינה את ימי הרנסנס והמאות המאחרות יותר. חשוב לציין שהתהליך היה
הדרגתי והושפע רבות מהתרבות והדת – בהשראת קו מחשבה זה העלו תאוריות משונות ביותר לגבי פעילות הטבע: בשנת 1705 לדוגמה,
כתב רופא בשם ג’ורג’ קאיין, שאלוהים יצר את צואת הסוסים עם ריח מתוק בגלל שבני אדם נמצאים בסביבתו[26]!
רנה דאקרט (René Descartes) פילוסוף בולט במאה ה–18 גרס שבע”ח הם כלים חסרי נשמה, חסרי יכולת לחוש כאב, מאיין אוטומטים
מכניים. דאקרט נהג לבצע ניסויים מדעיים בבע”ח כשהוא מבתר אותם בעודם בחיים ובהכרה!

דוגמה נוספת נותן ג’ון ראיי(John Ray) מדען ואיש טבע בן התקופה, יחד עם מספר פילוסופים מאוניברסיטת קמברידג’
פרסמו מסמך עמדה ב–1691, הטוען כי העולם בעל ערך עצמי משל עצמו, והאדם בתוכו. בהדרגה החלו להישמע רעיונות פחות
אטרופוצנטריים, שאיפשרו טיפול רציונלי יותר במחקר מדעי הטבע. הגדרת הטקסונומיה החלה להתקדם ולקבל צורה מדעית יותר. קארל
וון לין(Carl von Linne) בוטנאי שוודי פרסם בשנת 1730, שיטת קלסיפיקציה שהייתה הבסיס לשיטה המקובלת עד היום. בבסיס השיטה
מתן שם מין (genus and species) ושם משפחה לכל בע”ח וצמח. לין שלא כקודמיו לא הסתכל רק על החיצוניות או על התועלת לאדם,
כשיטת מיון, אלה בחן את האנטומיה הפנימית ומיקום וסוג אברי הרביה כשיטת מיון. למרות התנגדות עזה מצד מדענים בני התקופה
הפכה שיטתו לפופולרית וכאמור יצרה את הבסיס לשיטת המיון המודרנית ופתח לגישה חדשה לעולם הטבע. בהדרגה החלה לחלחל ההבנה
שקיים קשר בין בע”ח והצמחים ותפקוד המערכת מעניק ערך עצמי לכל חלקיו ללא קשר לאדם ועולמו. התקדמות מדעית זאת אפשרה
למדענים לתפוש את הטבע כמערכת שלמה ולהכיר בהשפעת האדם על הסביבה.

תומס קיית’ בספרו[27] Man and the
Natural World (משנת 1983), מייחס למהפכה התעשייתית והאורבניזציה תפקיד חשוב בשינוי לתפישה המעניקה מקום מרכזי יותר לטבע
ומעניקה לו ערך פנימי. דווקא הירידה בחשיבות בע”ח למסע ועבודה והניתוק שנוצר מהטבע בערים האנגליות של שנים אלו, גרם
להבנה ודאגה הולכת וגדלה לטבע וחשיבותו. השינוי ניכר בחשיבה המדעית, האומנות והספרות בת התקופה. לדעתו של תומס קיית’,
דווקא ככל שהקשר בין בע”ח ובני אדם התרופף, כך התחזק הקשר הנפשי לבע”ח והדאגה לרווחתם עלתה. ביטוי לגישה החדשה הזו נתן
למצוא בקמת האגודה המלכותית הבריטית להגנה על בע”ח (RSPCA) בשנת 1824, אגודה דומה בצרפת בשנת 1845 ואגודה הולנדית בשנת
1864.

גן החיות של מונטזומה

למרבה העניין אוסף בעלי החיים הגדול מסוגו בתקופת הרנסאנס באירופה, היה דווקא בצידו האחר של העולם במרכז
אמריקה. בעיר טכנוכטיטלאן (Tenochtitlan) באזור מקסיקו-סיטי של ימינו, הקים מלך האצטקים מונטזומה אוסף זואולוגי מרשים
שלצורך אחזקתו עמלו 600 עובדים. הגן כלל בית חולים לבע"ח, בית ציפורים, מכלאות ללאמות, יגוארים, פומות ביזון, ברכות מים
מלוחים ומתוקים לדגים ועופות מים ועוד. הגן גם כלל גן בוטני לצמחי מרפא מה שמעיד על היקף ההבנה והתפישה של תושבי המקום
לטבע הסובב אותם. בין המוצגים בגן החיות היו גם בני אדם מוזרים ובעלי מומים כפי שניראה בהרחבה בפרק ”אנשים בכלובים“.
עצוב אבל בשנת 1519 כאשר קורטז הספרדי כבש את העיר, שרף את גן החיות והוציא להורג את רוב בע”ח והעובדים!

אוספים ויחס לבעלי חיים

ימי הביניים הייתה גם תקופה שהתאפיינה באלימות קשה נגד בע”ח. החיים בחשש מתמיד מאלימות ומוות אפיינו את החיים
באירופה באותה תקופה. יש להבין כי בעקבות גלי רעב קשים והמגפה השחורה, במהלכה מתו כ–80% מאוכלוסיית אירופה! עינוי חתולים
והריגת כלבים משוטטים היה עניין שבשגרה. הרג כלבים וחתולים תאם במקרים רבים את גלי המגפה השחורה ונתן ביטויי לתסכול של
האוכלוסייה (למרות שדווקא לעכברושים היה קשר להפצת המחלה). יש הטוענים כי חלק מהיחס הקשה לבע“ח במרחב הפתוח נבע מחוסר
הביטחון ששר בו. מעשי שוד ורצח בדרכים גרמו לחלקים גדולים מהאוכלוסייה להתבצר בבתיהם. בעלי חיים שנעו מחוץ לשטח הפרטי
נחשבו מסוכנים ובמקרים רבים היוו מטרה לחשש ולפחד של האזרחים. לא כל בע”ח היו חשופים להתעללות – כלבי מחמד וכלבי שמירה
של בעלי האחוזות היו כמובן מחוץ לתחום.

אחד מהמנהגים בתקופת הרנסנס היה משחקי דם (Animal baitining), שהזכירו את משחקי הדם של האימפריה הרומאית. המנהג
התפתח מהשימוש שנעשה כבר בימי הביניים בדובים כשיטה לאימון כלבי תקיפה. בני אצולה עשו שימוש בכלבי מסטיף מגזע מיוחד
לצייד ושמירה על אחוזותיהם. התופעה התרחבה והפכה לספורט המייצר כסף סביב שנת 1562 בלונדון[28]. מאותה
תקופה התפשט המנהג כספורט דמים גם בערים גדולות אחרות באירופה. בחלק מהמקרים חיה פצועה או זקנה נקשרה לעמוד כאשר כלבי
הצייד נושכים אותה עד מוות. אולי בגלל מבנה צורת קומתם המזכירה קומת אדם – דובים היו פופולריים במיוחד במצגי הדם הללו. ב
Somerset רישומים של הכנסייה מהמאה ה–16 מעידים ששימוש בדובים באופן כזה הייתה שיטה מקובלת לגיוס כספים לכנסייה.

מספר דוגמאות בולטות נוספות לתהפוכות שחוו בעלי חיים:

• אוגוסטוס ה–2 מפולין(1733–1670) ערך מופעי הטלת בע”ח חיים. באירוע אחד הוטלו למותם 647 שועלים,
  533 ארנבות, 34 גיריות, ו-21 חתולי בר.
• מזלם של בעלי החיים הנותרים באוסף של אוגוסטוס ה–2 לא שפר – יום בהיר אחד ב- 1719 אוגוסטוס ה–2, ירה באופן אישי בכל
  אוסף בע”ח שנותר לו!
• מלך צרפת הנרי ה–3 אחרי ביקור בכנסיה ירה בכל אוסף בע”ח שברשותו – אריות, גמלים, דובים, קופים
  ותוכים.
• כאמור ב–600 שנות פעילותו, בע”ח שהוחזקו בצפיפות רבה במגדל של לונדון מצאו רבים את מותם טרם עת – לדוגמה מתוך שני
  יענים שהגיעו כמתנה, האחד מת תוך יומיים כתוצאה מאכילת מסמרי ברזל שהושלכו לכלובו, כנראה על ידי המבקרים.

כמובן שבמקרים רבים מצבם של בע”ח היה טוב הרבה יותר – אוסף החיות של לואי ה–8 בצרפת ב–1624 לדוגמה, היה מעוצב
כגן מרהיב עם פסלים בני התקופה ומבנה מפואר. יחד עם זאת האוסף ברובו לא שרד את המהפכה הצרפתית בגלל העובדה שסימל את המלך
והמעמד הגבוה. יחד עם זאת שרידי בע”ח מהאוסף הישן של לואי ה–8 הפכו לגן החיות הציבורי הראשון בעולם החדש עם הקמתו של גן
החיות בפריז ב–1793. בין בע”ח בגן החיות היה quagga בעל חיים דומה לזברה (נכחד -האחרון מת בגן החיות של אמסטרדם ב–1883),
קרנף הודי, ואריה וכלב שהיו זוג בלתי נתן להפרדה!

בין האוספים המלכותיים הבולטים בתקופת ימי הביניים היה זה של צ’ארלס הגדול (814–742 Charlemagne) – בשיאו החזיק
3 אוספים באחוזותיו – אוספים אלו כללו אריות, דובים, קופים, ציפורים, פיל (בשם אבו אבבס[29] כמתנה
מהקליף של בגדד) ועוד. אחד מהסיבות להחזקת אוספים פרטיים הייתה קבלת בע”ח אקזוטיים כמתנה, תופעה מקובלת באותם ימים בין
מנהיגים. לרוב בחירת בעל חיים הייתה סימבולית על פי סמל בית המלוכה או תכונה אותה היא מייצגת – אומץ, תעוזה, גבורה וכו’.

בין המאה ה–13 למאה ה–15 לספירה, כמעט כל המנהיגים באירופה החזיקו באוסף בע”ח בהיקף כלשהו. עדות לתפקיד האוספים
כסמל סטטוס שלטוני, נתן לקבל מסיפורו של ג’יקוב בורקהראט[30] (Jacob Burckhardt). בורקהארט כתב בסיפורו
‘ההיסטוריה של הרנסאנס’ – “בסוף המאה ה–15…גן זואולוגי (manageries[31] )…נחשב
לצורת אירוח מקובלת ונמצא ברשות נסיכים רבים” (תרגום חופשי). לציבור הרחב הייתה חשיפה לחיות אקזוטיות דרך ירידים
ופסטיבלים בהם הוצגו פריטים לרוב בכלובים לצורך שעשוע הקהל, בליווי להטוטים הופעות קרקס. “הקרקס הנודד” (traveling
menagerie) החזיק לרוב מספר מצומצם של בע”ח והופעל ע”י אנשי במה ולהטוטנים. ההופעה שילבה להטוטים והצגת בע”ח ולעתים גם
בני אדם בעלי מומים או ילידם בני שבטים מארצות רחוקות (עוד בפרק אנשים בכלובים).

בין האוספים הראשונים באנגליה הוקם על ידי ווליאם הכובש מלך אנגליה (1087–1066) באחוזתו וודסטוק. אוסף בע”ח
מפורסם נוסף היה גן החיות שהחל כנראה המלך ג’ון שמלך באנגליה בשנת 1199. המלך ג’ון העביר את האוסף מוודסטוק למגדל של
לונדון יחד עם שלל בע”ח שקיבל מתנה מפיליפ אוגוסטוס מלך צרפת. אוסף בע”ח זה המשיך לפעול במשך 600 שנה(!) עד שנת 1830.
במהלך השנים הצטופפו במגדל של לונדון אריות, זאב, לינקס, דובים ואפילו בנות יענה, לרוב בתנאים שהיו מזעזעים את בני
זמננו. בימי אליזבת ה–1 במאה ה–16 נפתח האוסף לקהל והפך למעשה לגן חיות ציבורי ראשון באנגליה. בשנת 1835 נסגר האוסף
ובע”ח שנותרו עברו לריג’נט פארק תחת פיקוח האגודה המדעית המלכותית והקמת גן החיות המודרני הראשון באנגליה.

מצבם של בעלי החיים באוספים מימי הביניים עד המאה ה–18 היה על פי רוב קשה עד קשה מאוד. במקרים מסוימים בעלי
החיים נהנו ממרחב פתוח ותנאי מחייה טובים, בגנים זואולוגיים של מנהיגים ואצולה, אך לרוב רמת הידע של מנהלי האוספים לגבי
תזונה, תנאי מחייה, סניטריה וכדומה הייתה לא מספיקה.

Cabinets of curiosities

סביב המאה ה–15 לספירה הופיע סוג נוסף של מיצג-אוסף: ה-Cabinets of curiosities[32]. למעשה
היו חדרי אוספים אלו המוזאונים לטבע (Natural History Museums) הראשונים – חדרים מלאי פוחלצים, פרטי אומנות אתניים חלקם
מקוריים וחלקם לעתים מזויפים. מיצגים אלו היו סוג של פרסומת מצד בעלי ממון וסוחרים חזקים שקמו באירופה באותה תקופה, אשר
בדומה לאוספי החיות של שליטי העולם הישן, הציגו לראווה את עושרם ומעמדם.

מה הם בעלי חיים אקזוטיים?

מוזר אבל עצם הגדרת בעל חיים כאקזוטי הוא תופעה חדשה יחסית שהחלה במאה ה–18, וכשלעצמה חושפת רבות על דרך הארגון
וההפעלה של אוספי בעלי חיים ומאוחר יותר גני חיות. בעלי חיים בלתי מוכרים הוגדרו “זרים” באנגלית “foreign”, בניסיון לתאר
בעל חיים או צמח זר לאירופה. במהלך הזמן הופך הביטוי “בעל חיים אקזוטי” באנגלית וגם בצרפתית לעניין שבשגרה. המעניין הוא
שבעל חיים אקזוטי יכול להפוך ללא אקזוטי לאחר שהוא מוצא את דרכו לתודעה הציבורית. דגי הזהב מיפן הם דוגמה לכך. בתחילה
גידולם נחשב עניין אקזוטי באירופה אך מכיוון שהדגים מצאו את דרכם לתעלות מים רבות בצידי הדרכים באנגליה הפכו במהרה ללא
מעניינים ולא אקזוטיים על ידי הציבור.

בעלי אוספים נהגו לפרסם כי אוסף חדש הגיע “זה עתה”, או “הגדול ביותר”, או “היחיד במינו”. החשיבות המילולית של
שימוש במושגים אלו חושף בצורה ברורה, את הערך הסנסציוני שנדרשו אוספים להפגין על מנת למשוך את קהל המבקרים. במידה רבה גם
‘הבעיה’ הטכנית של משיכת הקהל, וגם שיטת המשיכה, לא השתנתה באופן מהותי לאורך השנים. גם היום שימוש בביטויים ”נדיר[33]“, ”ענק[34]“ הם חלק
מאוצר המילים של גני החיות במטרה להציג את בעלי החיים כמיוחדים ואקזוטיים כפי שאציין בהרחבה בפרק העוסק במבקרים בגן
החיות.

מסחר בבעלי חיים אקזוטיים

במאה ה–17 התגבר המסחר הבין יבשתי וכמות בע”ח האקזוטיים שהגיע לאירופה הגיעה לשיא חדש. למרות שאחזקת בע”ח
אקזוטיים היתה נחלתם של בני האצולה, גם מעמד הביניים המתפתח מצא גישה לבע”ח במיוחד אחרי שנת 1700. פעילות הצי הבריטי
ברחבי העולם הביאה למסחר בבעלי חיים מסוגים שונים – בלונדון בתי קפה הציגו בעלי חיים מפוחלצים וחיים זה לצד זה. מאוסף
מכתבים שכתב אזרח לונדוני[35] לאביו (ונאסף כספר
ב–1809), ניתן ללמוד שבדרכו ברחובות העיר לונדון, נתקל האיש בסוחר מוביל קנגורו ברחובות העיר בין הנמל לבית לקוח[36] – ממש כעניין שבשגרה:

”I was one day walking down Piccadilly, early in the
morning, when I met a porter carrying a live kangaroo, which he was conveying from Mr Pidcock’s at the Exeter
Change, to a person who had purchased it.“

מתיאור הדברים נראה שבע”ח אקזוטיים היו חלק מהחיים בלונדון וערים גדולות אחרות, והמסחר בהם הפך אותם למוצר
מבוקש.

השימוש בבעלי חיים כחיות מחמד היווה תופעה שלא הייתה מקובלת קודם לכן. למרות שבני הכפר ועניים חיו בקרבה רבה
לחיות משק, בני החברה הגבוה לא נהגו להחזיק חיות מחמד במאות שקדמו למאה ה–18. עם התפתחות המסחר בבעלי חיים והופעתם כמראה
יום יומי, מצאו תוכים, חתולים וכלבים את דרכם לבתי אנשים. השימוש הגובר בבע"ח ניכר מעבודות אומנות ואופנה ואפילו
מהפופולריות הגדלה של תכשיטים וקולרים המיועדים לחיות מחמד.

אנשים בכלובים

כפי שכבר ציינתי בפרק העוסק באוספים התשוקה לשונה ולמוזר גרמה לאנושות במהלך ההיסטוריה, ליצור מצבים בהם בני
אדם ולא רק בעל חיים, הוגבלו בתנועה והוצגו לראווה. עובדה זו נראית לכאורה שולית לנושא גני חיות מודרניים, אלא ששימוש
בילידים לראווה אינו רק נחלתם של הפרעונים ממצרים העתיקה. בגן החיות של מונטזומה[37] בעיר טנוצ’טיטלאן
(Tenochtitlan) במקסיקו הוצגו במאה ה–16, בני אדם מוזרים ובעלי מומים לצד בע”ח[38]. וויליאם פרסקוט
היסטוריון אמריקאי, מתאר את גן החיות בעיר טנוצ’טיטלאן בספרו כיבוש מקסיקו. פרסקוט מתאר בני אדם מפלצתיים, גמדים וחסרי
מזל אחרים שהוצגו לצד בע”ח בגן החיות. פרסקוט אפילו רומז כי בעלי המום שהוצגו לראווה לפחות בחלקם, היו תוצר של אמצעים
מלאכותיים, שהפעילו אליהם כנראה משפחותיהם, על מנת לזכות בהכנסה מהצגתם בגן החיות!

מדהים אבל גם לאורך המאה ה–18 ה–19 ואפילו בתחילת המאה ה–20 הוצגו אנשים לראווה ובידור באירופה וארה”ב. בני אדם
בעלי הפרעות נפשיות, ילידים משבטים רחוקים, ובעלי חיים ניתפשו כנחותים, אקזוטיים ומשוללי זכויות. בין הדוגמאות הבולטות
ביותר הוא בית החולים לחולי רוח, הראשון מסוגו באנגליה – Bedlam. כבר בשנת 1522 פתח בית החולים Bedlam את שעריו למבקרים.
על ידי תשלום של פני אחד יכלו המבקרים להיכנס לבית החולים ולצפות בחולי הרוח שהוחזקו בחדרים סגורים בתנאים לא אנושיים,
לעתים קשורים לקירות. המבקרים נהגו ללעוג לחולים ולספק להם משקאות אלכוהוליים על מנת להשפיע על התנהגותם ולשפר בכך את
חווית הצפייה. למרות שהחולים בבית חולים Bedlam היו בני אדם ברוח התקופה המקום, ההסגר והכליאה הסירו מעליהם את כל
הזכויות השמורות לבני אדם, והפכו אותם למיצג מבדר ותוּ לֹא. הבלתי שפוי, האפריקאי ואפילו העבריין נחשבו באותה תקופה,
למופע פראי של ישות, שאין צורך להעניק לה זכויות שוות לאלו של בן האדם בעל הנפש ובינה. ההתייחסות המשפילה כל כך לחוסים
בבית החולים נמשך עד המאה ה–19, רק אז השתנה היחס לחוסים ותנאי כליאתם השתפרו.

במהלך המאה ה–18 וה–19 מומים ומגבלות גופניות היו סיבה מספקת לקטלג אנשים כמיצג ראוי – אוספים פרטיים וגני חיות
הציגו בני אדם וב”ח זה לצד זה. בין הדמויות הללו היו ג’וייס ההט (Joice Heth) אשה אפרו-אמריקאית, עיוורת ומשותקת ברוב
גופה, הוצגה על ידי אדם בשם פ.ט. בארנום ( PT Barnum) בשנת 1835, כאחות בת 160 שנה שטיפלה בג’ורג’ וושינגטון. היא מתה
שנה מאוחר יותר כפי הנראה בגיל 80 לערך. במהלך שנת 1850 מקסימו וברטולה, שני ילידים ממרכז אמריקה הוצגו בארה”ב ואירופה
תחת השם “הילדים האצטקים”. מלבד קרקסים נודדים וגני חיות אחד הערוצים המרכזיים להצגת ילידים ובעלי מומים היה ”היריד
העולמי“ (world fair). היריד העולמי בפריז בשנת 1878 היה בן הראשונים שהציג מספר רב של בני שבטים במיצג אחד – בין
המיצגים שזכה להצלחה רבה, היה כפר שלם של ילידים (Village indigene). במיצג הוצגו כ–400 ילידים מסנגל, טהיטי והודו-סין.
הצגת ילידים הפכה עניין של שיגרה בירידים הבאים, כאשר מקורם של המוצגים תאם את ההתפשטות הקולוניאליסטית של המדינה
והתקופה. ככל שהתנגדות בני השבטים המקומיים להתפשטות המעצמות, הייתה גדולה יותר, כך הוצגו כפראיים יותר. בני השבטים
הועברו לעתים קרובות מיריד ליריד, כאשר במקרים רבים נלווה סיפור בדיוני על התנהגותם הפראית וצמאת הדם. התחושה שניתנה
הייתה קידמה מול פראיות, אור וחושך, התרבות האירופאית מול העולם הקדמון[39].
במקרים רבים מצאו בני השבטים את מותם תוך שנים ספורות מרגע הגיעם לאירופה וארה“ב. תנאי מזג האוויר השונים מארצות מוצאם,
הבדלי תזונה ושימוש בכוח כלפיהם, גרמו למרבית הילידים בעיות רפואיות קשות שקיצרו מאוד את חייהם. תופעה המזכירה כל כך את
הגורל של בע”ח בגני חיות עד עצם היום הזה.

במקרה של קארל הגנבאק(Carl Hagenbaeck) הקשר לגני חיות הוא ישיר לגמרי. הגנבאק שהיה סוחר בעלי חיים ומאוחר יותר
מנהל גן החיות והקרקס של המבורג גרמניה, אחראי לחלק מההתפתחויות החשובות ביותר בתחום עיצוב גני חיות (ראה הפרק החזון של
Hagenbaeck). חבל אבל מלבד תרומתו לחדשנות הארכיטקטונית של גני החיות, החל הגנבאק משנת 1876, להציג ילידים במיצגים להם
קרא “אנשים טבעיים”. המופעים כללו אנשים ממקורות שונים כולל צפון אפריקה ואינדיאנים (Native Americans) וילידים מדרום
אמריקה. ביום אחד ביקרו באחד המיצגים שהקים 30 אלף בני אדם! בני השבטים הללו הוצגו בירידים, גני חיות, על במות, בכלובים
ומאחורי רשתות ברזל. בשל תרומתו הרבה לעיצוב גני חיות מודרניים וליצירת הכלוב הפתוח (יצירת תעלה בלתי נראית – ללא
סורגים), נחשב פועלו של הגנבאק לאבן דרך בהיסטוריה של גני חיות. יחד עם זאת התייחסותו לבני אדם בני העולם “החדש” מרמזת
לא מעט על התשתית המוסרית עליה נבנה גן החיות המודרני.

הסיפור של אוטה בנגה

בין הדוגמאות האחרונות לתופעה היה הפגמי בן שבט אפריקאי ממדינת קונגו בשם אוטה בנגה (Ota Benga). אוטה בנגה
שהתנשא לגובה של 1.4 מ’ הוצג בגן החיות של הברונקס ניו-יורק בשנת 1906. לחיצוניותו הפראית תרמו לא רק גובהו, אלה גם
שיניו שנוסרו באופן מסורתי למשלשים דמויי ניבים (ראה תמונה 5) כנראה עוד בנעוריו. אוטה בנגה הגיע לניו-יורק לאחר שנקנה
מסחורי עבדים, על ידי מיסיונר בשם סמיואל פיליפ וורנר (Samuel Phillips Verner). בגן החיות של הברונקס, שימש אוטה בנגה
תחילה כעוזר למפעילי גן החיות אך עד מהרה מצא עצמו בלבוש אתני מצויד בקשת וחץ בכלוב הקופים. האטרקציה הייתה כה גדולה עד
כי ביום הראשון בו הוצג ביקרו 40 אלף מבקרים בגן החיות. אוטה בנגה “שוחרר” מגן החיות בלחץ אנשי כמורה נוצריים, אולי בשל
הדאגה לזכויותיו ואולי מכיוון שראו בניסיון להעמיד את האדם השחור כחוליה בין האדם והקוף, ניסיון דרוויניסטי משולל יסוד.
אוטה בנגה בילה זמן מה בבית יתומים ואח”כ עבר למדינת וורג’יניה. במהלך הזמן למד אוטה בנגה אנגלית, למד ללבוש בגדים
מודרניים של אותה תקופה וכתרים הרכבו על שיניו כדי לשוות לו מראה מערבי של בן המקום והתקופה. במשך התקופה ששהה בוורג’ניה
עבד במפעל טבק ונחשב עובד חרוץ. כל אותו הזמן ניסה למצוא דרך לחזור לקונגו ארץ מולדתו, אבל בשל חוסר תקציב ופרוץ מלחמת
עולם הראשונה הבין בנגה כי הסיכוי שלו לשוב למולדתו קטן. ערב אחד ב–20 למרס שנת 1916, הדליק אוטה בנגה מדורה טקסית, עקר
את הכתרים שהורכבו על שיניו ושם קץ לחייו, באמצעות אקדח שגנב. סיום דרמטי ועצוב הממחיש בצורה ברורה כל כך את הקושי
והמצוקה בה נמצא אוטה בנגה.
קשה לטעון שבעלי חיים המוצגים בגני חיות סובלים מאותם געגועים לארץ הולדתם או שברצונם למות כפי שביקש אוטה בנגה לעשות –
זוהי צורת חשיבה אנתרופוצנטרית בעליל. יחד עם זאת השימוש שנעשה בחולי נפש, בע”ח, אנשים בעלי מוגבלויות וילידים, מעלה
שאלות רבות לגבי הדחפים האנושיים, השימוש שנעשה בהם לבידור והקשר להגדרתם כלא אנושיים. העובדה כי התנהגות זו הייתה, כה
רחבת הקף ופופולרית בימי היווצרות גן החיות המודרני, מעלה שאלות קשות לגבי המתודולוגיה העומדת בבסיס הפעלתו. בנוסף לכך
אי אפשר שלא להרהר בדמיון בין מצבו של אוטה בנגה ובעלי חיים רבים הנכלאים בגני חיות…

מבחינת המערכות המרכיבות מוסדות כגון כלא, בית חולים לחולי נפש וגן חיות עולים גם גורמים משותפים נוספים:

• הכליאה
• הניתוק
• שליטה בחיי הכלואים
• ההפרדה בין המבקרים והמייצג – חולי נפש בבית החולים Bedlam, ובע”ח בגני החיות

ההשפעה האנושית של הכליאה על הכולא ועל הנכלא היא תופעה המעניקה כוח ושוללת כוח. ציבור המבקרים בגני החיות
“נהנה” מהיותו הכולא במערכת היחסים שיצר גן החיות, והמשמעות האתית והרגשית של המצב משפיעה רבות על היכולת של גן החיות
למלא את תפקידו. קפקא (הסופר הגרמני) טען שכליאת בע“ח היא תופעה ”מדבקת“. ציבור המבקרים הצופה בבע”ח, מסתכן בכך שישאב אל
תוך המיצג המשמים כזומבי חסר דעת[40], ויאבד חלק
מאנושיותו.

התפישה האנושית של האדם (הלבן בעיקר) כיצור-על, עד המאה ה–20 בעצם, בשונה מהאדם השחור, חולה הנפש, בעל המום או
בע”ח, מעלה סימני שאלה קשים לגבי התפישה האנושית בת זמננו של בעלי חיים ותפקידם של גני החיות. חשוב לזכור שהתשתית
המוסרית ושיטות הבידור הללו היו הבסיס המוסרי-תרבותי להתפתחות גן החיות המודרני אותו אנו מכירים עד עצם היום הזה.

תמונה מספר 5

אוטה בנגה מתוך האתר:
http://goo.gl/neaU70

תמונה מספר 6

אשה אפריקאית וילדה מוצגת בפריז אמצע המאה ה–19 מתוך האתר:
http://www.deshumanisation.com/phenomene/zoos-humains?showall=1Il

סיכום בניים

בשני החלקים הראשונים של העבודה סקרתי את התפקיד המרכזי שממלאים בעלי חיים בהיסטוריה האנושית, והדרך בה הפך
האדם ממצב של קרבן לחיות טרף למצב של רדיפת חיות צייד ביות וכליאת בע”ח. תהליך זה הוא מרתק ומורכב וראוי לזכור כי הוא
משתלב בתהליך התגבשותן של התרבויות האנושיות.

כבר עם התפתחות הצייד והתארגנות בני אדם בקבוצות שבטיות באזורנו, לפני כ–30 אלף שנה, נתן למצוא עדות לתפקיד
שמלאו בע”ח משרידי כלבים בקבורה אנושית. בערים הראשונות דוגמת העיר צ’טלהויוק (תורכיה), נתן למצוא שרידי בע”ח בקירות,
רצפות מבנים ובשרידי בימות פולחן. מאוחר יותר בין 3,000 ל- 1,500 לפני הספירה, עם התפתחות התרבות, הכתב, הפולחן והאצת
תהליך העיור, קמו האימפריות האזוריות הראשונות באשור, בבל, ומצרים. תפקיד בע”ח התרחב וקיבל תפקידים חדשים בפולחן הדתי,
בבידור ובעניין המדעי. למרות שלמרבית האוכלוסייה באותה תקופה לא הייתה אפשרות לעסוק בפעילות פנאי, עבור שכבת הפקידות
האצולה בעלי הקרקעות והשליטים, נוצרו התנאים והיכולת לאסוף בעלי חיים. כליאת חיות טרף ובע”ח אקזוטיים, הפכה לסמל של כוח
וסטטוס. הצורך לבסס עוצמה שלטונית ויכולת אימפריאליסטית, היה מרכיב הכרחי בהקמת האימפריות הראשונות ויצירת גנים מופלאים
הייתה דרך למסור מסר של בעלות, כוח ושלטון.

כליאת בע”ח מילאה גם תפקידים נוספים בתרבות ובבידור: כליאת בע”ח הייתה אמצעי חשוב בתעשיית הפולחן במצרים
העתיקה, במשחקי ראווה בימי האימפריה הרומית ואפילו במאה ה–16 באירופה במשחקי מלחמה בין כלבים ודובים. מלבד הצגת בע”ח
לראווה הריגת בע”ח ובמיוחד הגדולים והמסוכנים שבהם נתפסה כמסר של אומץ, כוח ושליטה בפראיות של הטבע. עם התרחבות התופעה
נוצרה כלכלה ענפה של סחר בבע”ח ומקצועות רבים הקשורים ללכידת בע”ח, אחזקתם, ושינועם ברחבי האימפריות. הקף התופעה הביא
להכחדת מינים רבים מדובים ואריות באזור סוריה בימי האשורים והבבלים עד העלמות הפילים והאריות מצפון אפריקה בימי היוונים
והרומאים.

השינוי במבנה החברה והתפתחות הערים באירופה הביא לשינוי לא רק פיזי, אלה גם פילוסופי ותודעתי,עם ההפרדה ההולכת
וגדלה בין חיי הכפר וחיי העיר – נוצר ניתוק בין הטבע הפראי והנוף העירוני, שגרם לרצון לשחזר נופים פראיים וקסם טבעי שלא
היה קיים עוד בסביבה האנושית. בספרו “טבע אחר” טוען דוד הנקוקוס כי “גני חיות התפתחו באופן עצמאי בכל התרבויות” – למעשה
ניראה מדויק יותר לטעון כי, גני חיות התפתחו באופן עצמאי בכל התרבויות העירוניות. הצורך לאיסוף מסיבי של פרטים מהחי, תוך
ניסיון לשחזור סביבתם הטבעית, קשור מאוד להתרחבות העיר והתפתחות המבנה החברתי ההיררכי, המפריד כל כך את האדם מהסביבה
והטבע.

למרות ההתקדמות הרבה בידע המדעי ודפוסי החשיבה הפילוסופית מימי הביניים דרך תקופת הרנסאנס והמאה ה–18, בסיום
התקופה גני החיות באירופה היו ברובם אוספים פרטיים של בעלי המעמד הגבוהה (menageries), בהם הוחזקו בע”ח במצב בריאותי
ירוד ביותר, ובתנאים קשים. למרות העיסוק הראשוני בזכויות בע”ח, עדיין בלט בציבור הרחב צימאון להתרגשות ובידור תוך גילוי
אמפתיה מועטה ביותר, כלפי מי שלא נכלל בקבוצה האתנית של האדם הלבן האירופאי. הקמת גן החיות המודרני במאה ה–19 התבססה
אומנם על הבנה מדעית ומשיכה להבנת הטבע, אך יחד עם זאת נשענה על דפוסי חשיבה ישנים ותרבות אימפריאליסטית[41]
שהפכו את חייהם של בע”ח רבים לקשים בגני החיות הרבים שקמו במהלך המאה–19 ותחילת המאה ה–20.

יצירת גן החיות המודרני

גן החיות של לונדון

למרות שבמאה ה–17 והמאה ה–18 הוקמו אגודות זואולוגיות רבות ומדע הזואולוגיה התפתח התפתחות ניכרת בכל הקשור
להבנת המינים ומיונם, עדיין לא הוקמו גני חיות חדשים באירופה. השינוי המשמעותי חל עם הקמת האגודה הזואולוגית בלונדון
בשנת 1826, ופתיחת גן החיות בשנת הראשון באנגליה שנתיים מאוחר יותר ב- 1828. בשל חשיבותו והיותו מודל חיקוי לגני חיות
רבים במאה ה–19, משמש גן החיות של לונדון, מקרה בוחן טוב להתפתחות גן החיות המודרני ובאמצעותו ניתן לבחון חלק מהגורמים
המרכזיים שעיצבו את גן החיות המודרני.

כאמור בשנת 1826, בהשראת אנשים כמו סר סטרמפורד רפפלאס[42] (Sir Stramford Raffles), התכנסה
האגודה הזואולוגית של לונדון והחליטה על הקמת הגן הזואולוגי הבריטי בלונדון. האגודה פעלה במהירות וכעבור שנתיים נפתח גן
החיות הזואולוגי הראשון[43] לקהל ב-Regent’s
Park. להקמת האגודה הזואולוגית וגן החיות הייתה השפעה רבה על אוספי בע"ח באנגליה ובכל העולם המפותח. גן החיות למרות
היותו מרוחק ממרכז העיר באותם ימים הפך להצלחה פופולרית ועד מהרה אלפים רבים עברו דרכו, כאשר המילה“zoo” נוספת למילון
האנגלי בשנת 1867. באפריל 1828 נפתח הגן תחילה לחברי האגודה ויותר מאוחר לקהל הרחב. בעת הפתיחה הציג הגן כמאתיים מיני
חיות.

יש לציין שגן החיות של לונדון לא היה היחיד שפעל באותה תקופה בעיר. ב–1829 נסגר אוסף בע”ח ששכן בקומות העליונות
של בניין ה- Exeter Change במרכז לונדון (הוקם ב–1770), ובע”ח הועברו ממנו לגן חיות חדש בשם Surrey Zoological Gardens.
גן חיות זה פעל בחוסר הצלחה יחסי, כמתחרה לגן הזואולוגי של לונדון, עד שנת 1862 השנה בה נסגר. בהשראת העניין המדעי
והתחזקות מעמד הביניים, קמו גנים זואולוגיים נוספים לרוחב בריטניה – בדבלין אירלנד (1831), לוורפול (1832), מאנצ’סטר
(1836) ואדנבורו סקוטלנד (1839).

למרות המסגרת המדעית העומדת מאחורי הקמת הגן הזואולוגי של לונדון, בהשוואה לאוספי החיות שקדמו לו, עדיין ירש גן
החיות “החדש”, רעיונות וצוות עובדים “ישן” שטיפל בבע”ח באוספים שקדמו לו, כך שחלק גדול משיטות הניהול והטיפול בבעלי
החיים לא השתנו בין לילה. יחד עם זאת הרעיונות שעיצבו את הגן הזואולוגי היו חדשניים והתבססו על שיטות מדעיות ורצון להבנה
מדעית.

ג’ימס רנה (James Rennie) בספרו The Menageries משנת 1831, מתאר בצורה טובה את הרצון להתנתקות מהתפישות הישנות
ואימוץ מתודולוגיה חדשה בכל הקשור לאחזקת בע”ח. רנה משתמש בפיל ובקנגורו כדוגמאות לבע”ח הסובלים מכליאה בכלובים קטנים
בגן החיות. רנה מדגיש את הצורך באחזקת בעל החיים במצבו הטבעי על מנת ליצור תנאים של אושר ונוחות.
רנה טוען כי רק במצבו הטבעי נתן באמת ללמוד על מהות בעל החיים אופיו והתנהגותו –

We can acquire no adequate notion of the kangaroo in a
cage, but in a paddock its remarkable bound at once fixes our attention and curiosity. […] To put such a creature in
a den is to torture him, and to give false notions of his habits. If the sloth be placed in a menagerie, he should
have a tree for his abode; and then we should find that he is neither habitually indolent nor constantly suffering.

רנה נתן ביטוי הולם להבנה המתחזקת בקרב הזואולוגים וחובבי הטבע של התקופה, כי שיטות הכליאה והאחזקה שהיו נהוגות
באוספי המאות הקודמות אין להם עוד מקום במאה ה–19. יחד עם זאת כפי שנראה בהמשך יחלפו שנים רבות עד שהחזון הזה יתממש, וגן
החיות יעניק עדיפות ממשית לרווחת בע”ח.

רעיונות חדשים

גן החיות הזואולוגי של לונדון היה הראשון לעשות דיון פילוסופי בנושא מדיניות הרכש לגן החיות. נושא הרכש הוא
נושא מרכזי ביותר בדיון על מהות, תפקיד גן החיות והרכב בעלי החיים בו עד עצם היום הזה. מעניין שבימיו הראשונים חלק
מהחברים באגודה הזואולוגית שניהלה את גן החיות, ביקשו לרכוש חיות כגון ברווזים, טווסים, ומיני בקר במטרה לאתר בע”ח
מתאימים לביות כחיות משק[44]. חברים אחרים בעלי
אוריינטציה ביולוגית ביקשו לרכוש בע”ח על פי טקסונומיה ומגוון מינים. הייתה הסכמה בין הצדדים כבר מתחילת הדיון כי
מדיניות הרכש לא יכולה לחזור על הסנסציוניות של הקרקסים והאוספים שהיו נפוצים כל כך בקרב עשירי אירופה במאות הקודמות.
ידם של הזואולוגים גברה לבסוף בדיון ופילוסופיית הרכש עוצבה כך שבמרכזה ניסיון ליצר אוסף מיצג (Stamp Collection), מכל
מין.

הגן הזואולוגי החדש השתמש בפעם הראשונה בטקסונומיה מדעית של המינים והמשפחות לסידור התצוגה. בעלי חוליות וחסרי
חוליות, יונקים, דגים, משפחת החתוליים וכדומה. כל אחת מהמינים והמשפחות קיבלה תצוגה נפרדת. במהלך השנים הראשונות לפעולתו
היה גן החיות הראשון להקים תצוגה ייחודית לזוחלים (1849), אקווריום ראשון (1853) ובית חרקים (1881).

מעקב יום יומי על הפעילות הזואולוגית בגן החיות – אחד מהפעילויות המדעיות החשובות שמבצע גן חיות היא מעקב
ותצפית יום יומית אחר בע”ח. הגן הזואולוגי בלונדון היה אחד הראשונים להנהיג נוהל של רישום אירועים יומי למסגרת הפעילות
שלו. הרישום הראשון הקיים הוא מ–25 לפב’ 1828.

הצלחתו הרבה של גן החיות בימיו הראשונים, נבע מהיכולת של הקהל הלונדוני בן המעמד הבינוני לבקר בגן, להיחשף
לעובדות מדעיות וללמוד על ממלכות בעלי החיים בצורה ישירה ובלתי מבוקרת. זו הייתה גם הזדמנות לצפות בבני המעמד הגבוה של
לונדון ולנסות לחקות את מנהגיהם והרגליהם. הגן יצר אווירה בה משפחות יכלו לבלות במשותף זמן חופשי ועד מהרה הפך לגורם
פופולרי עד כדי כך שמלבד בית המלוכה, היה גן החיות בין הנושאים המדוברים ביותר בתקשורת האנגלית במאה ה–19. בע”ח חדשים
הפכו לסלבריטאים ונשואי תקשורת מדוברת באותם ימים.

ביקורת

למרות חדשנותו הרבה מרבית התצוגות בגן החיות החדש היו תועלתניות (utilitarian) באופיין. הדבר תמוה בהתחשב
בארכיטקטורה המרשימה והיופי של הגנים הבוטניים של אותה תקופה – גני קיו (Cue Gardens) לדוגמה. Randy Malamud בספרו
Reading Zoo[45] משמיע ביקורת נוקבת על תשתית גני
החיות באופן כללי כמוסד של כליאה וכוח. בעיניו גן החיות של לונדון למרות שהוקם על ידי האגודה הזואולוגית, הוא ביטוי
לאימפריאליזם בריטי. לדעתו סר שטרמפורד רפפלאס ממקימי גן החיות הוא חוליה מקשרת ברורה, בין גן החיות והמסחר בבעלי חיים
ופעילות אימפריאליסטית של חברת East India Company. בעיני סר רפפלאס שהיה בעל תפקיד מרכזי בחברת East India Company, ראה
בגן החיות אפשרות להציג את העצמה הבריטית והשלטון בארצות מרוחקות. כדוגמה נוספת לתשתית האימפריאליסטית של גן החיות מזכיר
Malamud את אוסף בע”ח שהביא הנסיך מוויילס בשנת 1876 לאחר מסע צייד בהודו. האוסף כלל בע”ח פצועים, חלקם מת, במסע הארוך
לבריטניה וכמו כן כלל האוסף 16 עורות נמרים ושנהבי פילים – הוכחה ליכולת הצייד והקליעה המופלאה של הנסיך הבריטי. האוסף
האומלל הוצג ב-Regent’s Park להנאת הקהל. ההצגה של בע”ח חיים וחלקי בע”ח מהווה מסר נוסף של שליטה בחיים ובמוות – בע”ח
שנותרו בחיים זכו לכך בחסדי הפטרון הבריטי שיכול היה להרגם אם רצה בכך. מעניין לציין שלמרות שהתקופה המדוברת היא בשלהי
המאה העשירים, הסיפור מכיל את כל הסממנים שראינו כבר בהתנהגות מנהיגים אחרים בעבר הרחוק – מלכי אשור וצייד אריות, מלכים
פרעונים, ומסעות צייד לאתיופיה (ארץ Punt) ועוד.

מגמות משתנות

גן החיות נחל הצלחה רבה והתרחבות בין השנים 1859 ו–1878, אך בהמשך תחת העיצוב של Anthony Salvin, מי שהיה חבר
האגודה הזואולוגית והצליח למנות עצמו למעצב הגן, ניבנו מבנים רבים בעיצוב כושל ולא מעניין. מבקרים כינו את הארכיטקטורה
של המבנים החדשים באותם ימים כניסיון כושל לבנות קוטג’ פרברים. חוסר המעוף אפיין גם את יורשו Charles Trollope בין השנים
1882 ל–1903. בהמשך נעשו מספר ניסיונות מוצלחים יותר על ידי מעצבים דוגמת John James ו-Berthold Lubetkin. יחד עם זאת
הדגש היה על שיפור וחידוש ארכיטקטוני מרהיב ולא על עיצוב ופתרונות טבעיים (naturalistic). דוד הנקוקס[46]
מתאר את המראה העגמומי של גן החיות באופן הבא:

It is peculiar though, that many of the London Zoo’s
exhibit buildings resembled nothing so much as provincial railway stations or modestly decorated factory sheds.

בשנות ה–80 של המאה העשירים הגיע מספר המבקרים בגן החיות לשפל שיא. הרבה כתוצאה מחסר העניין שיצר מבנה גן
החיות, והביקורת הקשה שספג על מצבו ועל מצב החיות. עיתון מרכזי בכתבת סוף שבוע כינה את גן החיות גן “בארגן-בלזן-לחיות”
על שם מחנה ההשמדה הנאצי, לא פחות! כישלון גן החיות בשנים אלו מהווה ביטוי טוב לעדיפות הנמוכה שנתנה האגודה הזואולוגית
למחקר בגן החיות, וחוסר העניין של האגודה ברווחת בע”ח. אפילו מנהלים כג’רלד דארל הידוע כזואולוג בעל שם עולמי, לא הצליחו
לגרום לעניין גדול יותר ומתן תקציבים לתכניות שימור מינים ופיתוח הגן. מצב גן החיות החל להשתפר משנות ה–90 של המאה
העשרים, כאשר צוות מנהלים חדש נכנס להנהלת גן החיות ועיצוב הגן החל להשתנות לטובת מראה פתוח וטבעי יותר, תכנון שנשען
במידה רבה יותר על רווחת בע”ח.

בשל משך הזמן שבו פעל גן החיות והשינויים הרבים שעבר, לא ניתן במסגרת זו לנתח כל שינוי ושינוי, אך בניתוח
התמורות המרכזיות שעבר גן החיות עולות מספר עובדות מעניינות:

• גן החיות קם בתקופה של פריחה מדעית באירופה. עיצוב גן החיות וארגון תצוגת בע“ח ברוב שנות פעילותו, התבסס על הידע
  החדש במיון בע”ח והגדרתם. בע“ח הוצגו על פי שייכות המדעי כמוצג מוזאוני ולא עפ”י תנאי המחיה הדרושים להם לדוגמה.
• גן החיות הציג את “גרסת” האגודה הזואולוגית לטבע, כפי שהוא נתפש על ידי המדע וכפי שראוי שהקהל יבין אותו. המסגרת
  הרעיונית הזו הייתה מושפעת במידה רבה מתפישה אנתרופוצנטרית של הטבע ובע“ח, ומשום כך הדגישה מיון מדעי ועיצוב
  ארכיטקטוני. רווחת בע”ח וצורכיהם היו פחות חשובים ביצירת גן החיות.
• הקמת גן החיות נתנה ביטוי בולט לעצמה ולשליטה של בריטניה בעולם במיוחד במאה ה–19 בשנותיו הראשונות של גן החיות. הצגת
  בע“ח מקצוות הגלובוס הביעו את היכולת הבריטית לשלוט במרחב, בהפגנת כוח ויכולת אימפריאליסטית, המזכירה את
  התפקיד שמילה אוסף בע”ח המלכותי בימי הרנסאנס ואפילו בתרבויות עתיקות.

תמונה מספר 7

התמונה היחידה של הקואגה(Quagga) כפי שצולמה הגן החיות של לונדון בין השנים 1864 ו–1870.
תמונה מתוך וויקיפדיה

תמונה מספר 8

הקהל מביט בהתפעלות על Obaysch ההיפופוטם בשנת 1852. ההיפופוטם הראשון באנגליה מאז הפרהיסטוריה. Obaysch הכפיל
את מספר המבקרים בגן החיות בשנה הראשונה להגיעו.

מגמות עיצוב

החזון של Hagenbeck

כדי להבין טוב יותר את העיצוב של גני החיות בהווה, יש לבחון את ההיסטוריה של אחד המאפיינים הבולטים של גני חיות
בימנו – המבנה הפתוח של כלובי החיות (Naturalistic). אם עד תחילת המאה ה–20, כמעט כל בע”ח, נכלאו בכלובים ובמבנים שנראו
באופן בולט כתאי כליאה, בסוף המאה ה–19 נוצר שינוי תפישה בעיצוב גני חיות על ידי סוחר בע”ח ולימים מנהל גן החיות של
המבורג קארל הגנבאק (Carl Hagenbeck). הגן הזואולוגי של המבורג מנוהל בבעלות פרטית, עד עצם היום הזה על ידי דור שישי
למשפחת הגנבאק. ק’ הגנבאק שעסק בצעירותו בסחר דגים, התגלגל לתחום המסחר בבע”ח אקזוטיים במקרה, לאחר שבשנת 1848 הגיעו
לידיו 6 כלבי ים שנתפסו ברשתות הדייג של אחד הדיגים אתם סחר. כלבי הים הוצגו בהצלחה בפארק עירוני במשך תקופה. הצלחה זו
גרמה לק’ הגנבאק להיכנס באופן פעיל לתחום הסחר בבע”ח לקרקסים ואוספים, עד שבשנת 1863 קנה את אוסף בע”ח בשם Gotthold
Jamrach. האוסף ששכן באסם קטן, הכיל בצד אחד אוכלי צמחים, בצד האחר טורפים, כאשר נחשי פיתון מאוחסנים בארגזים במרכז.
מאחורי האסם הייתה חצר בה שכנו בע”ח גדולים יותר ביניהם אפילו קרנף. במהלך השנים התרחב האוסף ולבסוף בשנת 1907 הפך לגן
החיות בשם Tierpark Hagenbeck, אחד מגני החיות הגדולים והמוצלחים ביותר באירופה. אחת מתרומותיו הגדולות היה עיצוב והמצאת
התעלה המפרידה בין המבקרים ובע”ח, במקום הגדר והסורגים שהיו מקובלים לשימוש עד אותה תקופה. כבר בתחילת דרכו של גן החיות
החדש, הגנבאק בנה שתי מצגות (1907) פנורמיות מבוססת נוף טבעי. האחת הייתה מבוססת על הנוף האפריקאי והשנייה מבוססת על
הנוף של הקוטב הצפוני. שתי הפנורמות נבנו כך שבע”ח יכלו להסתובב בהם בחופשיות ותעלה מפרידה ביניהם לבין המבקרים. החדשנות
בתצוגה מסוג זה הייתה רבה:

• הנוף הפתוח של המיצגים נתן תחושה טבעית, והמראה הבלתי מופרע אפשר קשר ישיר עם בע”ח.
• בעצם שילוב מספר בע”ח מאותו אזור טבע הייתה חדשנות רבה שתרמה גם היא לטבעיות של מראה המיצגים.
• הגנבאק עשה שימוש בסלעים ואבן מעוצבת כך שתראה טבעית ומתאימה לנוף המתאים. בעיצוב הרקע, נעשה שימוש בתרשימים אמתיים
  מה שאפשר מידת אותנטיות גבוה.

כמובן שבתחילה עיצוב זה זכה לביקורת מצד מנהלי גני חיות מכיוון שלא תאם את השיטה הטקסונומית המקובלת באותם
ימים. במהלך השנים גני חיות בעולם החלו לנסות לחקות את רעיונותיו של הגנבאק, בתחילה בחוסר הצלחה. במקרים רבים התוצאה
הייתה ערב רב של סלעים ללא יכולת לשחזר את הנוף והפתיחות הרבה שיצר הגנבאק. במקרים רבים מבקרי הפתיחות הרבה שיצר הגנבאק
טענו שמרחבים פתוחים מאפשרים לבע“ח להתחמק מעיניי המבקרים. ביקורת זו גרמה לגני חיות ליצור מתחמים בהם נוח לבע”ח לשבת רק
בקרבת חלון או אזור המבקרים, לעתים על ידי מוטות או זיזים הבולטים מהרצפה ונסתרים מעיניי המבקרים[47].

ניקיון סטריליות וסדר

סביב שנות ה–30 של המאה ה–20 החלה תקופה המתאפיינת ברצון ליצור תחושת ניקיון, סטריליות וריח נעים (למבקרים).
בנוסף גני חיות רבים במיוחד אלו הנמצאים באזורים קרים בקשו להגן על אוספי בע“ח שברשותם על ידי יצירת תאי תצוגה נקיים
במיוחד בתוך מבנים המבודדים את בע”ח ממזג האוויר. בע"ח שרגילים לחיות בסוואנות פתוחות או ג’ונגלים סבוכים נאלצו לחיות
בסביבה הבנויה בטון ושטופה בזרנוקי מים וסבון. את ריח הרקב והצמחייה, החליף ריח הסבון וחומרי החיטוי.

מעניין לציין שתפישת הכלוב הנקי, משטחים נקיים, הצורך לאיסוף מסודר של דברים מביא עד עצם היום גני חיות רבים,
לארגן את כלובי בע"ח לאורך קווים ישרים או סביב קווים מעוקלים בקבוצות מסודרות היוצרות עייפות רבה וחוסר עניין אצל
המבקרים. הפגנת רצון ליצירת אוסף מושלם עדיין נתפשת בגני חיות רבים כמטרה בפני עצמה (Stamp Collection). אפילו בשנת 1969
ארגון גני החיות האמריקאי ה-AAZPA בחר בגן החיות של סטיתן איילנד ניו-יורק כגן חיות בעל עיצוב מצוין וכדוגמה לחיקוי.
עיצוב גן החיות היה באותם ימים במוטיב גותי, כאשר כלובי החיות מסודרים לאורך קירות ארוכים.

כמובן שהיו גם יוצאי דופן – מנהל גן החיות Edward H. Bean בשיקגו כבר בשנת 1929, טען שהחלוקה הטקסונומית של
בע“ח מולידה שעמום אצל המבקרים וכי עיצוב מרחבים פתוחים עבור בע”ח הוא כלי חשוב בעיצוב גן החיות. באופן שנראה טבעי ומובן
מאליו כיום, הציע אדוארד ביין ליצור מודלים מניאטוריים עמ"נ לבדוק רעיונות עיצוביים לפני מימושם בשטח.

המורשת של הני האדיגר(Heini Hediger)

בשנת 1950 פרסם הני האדינגר מנהל גן החיות בבזל שווייץ, את הספר Wild Animal in Captivity: An outline of
Biolgy of Zoological Gardens. חמש שנים מאוחר יותר פרסם האדינגר ספר נוסף – Studies of the Physchology and Behaviur of
Animals in Zoos and Circuses. בשני ספרים אלו האדיגר טבע גישה חדשנית ביחס לעיצוב גן חיות וטיפול בבע“ח. גישה מדעית
ביולוגית, המתרכזת בצרכים ובהתנהגות של בע”ח בתכנון גן החיות. האדינגר הדגיש את העובדה שאיכות הסביבה של בעל החיים חשובה
לא פחות מכמות השטח שניתן לו למחיה. בעקבות פרסום הספרים, עולם גני החיות ומנהליו לא יכולו יותר לטעון כי לגדל קופי
אורנג גוטנג על רצפות ביטון, בין קירות צבועים כחול ללא צמחיה ומזון חד גוני ולא טבעי היא הגיונית ומתאימה. האדינגר הראה
בספריו כי ישנן שתי דרכים מרכזיות להעשיר את סביבתם של בע“ח – על ידי הגדלת מרחב מחייה ועל ידי תוספת של אביזרים וגורמי
עניין, תוך יצירת שינויים בסביבת המחיה של בע”ח, בכדי למנוע שעמום וליצור עניין וסקרנות. לקח למעלה מ–20 שנה לערך, בכדי
שגני חיות יחלו לאמץ גישה זו בצורה נרחבת. במקרים רבים שינויים משמעותיים בגישת העיצוב בוצעו בתקציבים נמוכים – לעתים כל
שנדרש הוא תוספת עצים צמחיה קש חול ומרכיבי מזון מוחבאים ברחבי שטח המחיה של בע“ח, עמ”נ לאתגר את בע“ח ולאפשר לו חיים
מלאים יותר. בניית מערכות חיים מלאות, המתאימות לארצות המוצא של בע”ח עדיפה כמובן, ומאפשרת גם צפייה בבע“ח במסגרות עניין
מתאימות (in context). מחקרים מראים, כי האפקט החינוכי של גן החיות והיחס של המבקרים לבע”ח, משתפר כאשר בע“ח נצפים כשהם
במערכת טבעית או טבעית למחצה, בהתאמה לארץ מוצאם[48]. John Coe אחד ממעצבי גני חיות החשובים של ימינו
אמר: ”האיכות של תצוגת בע“ח צריכה להימדד על פי קצב דופק הלב של המבקרים”. מראה בע"ח וסביבתם צריך לדבריו, להיות כה פראי
ודרמטי עד כדי ששערות המבקרים יסמרו. למרות שגישה זו נראית רומנטית למדי, גני חיות חייבים לנגוע במבקרים ברמה רגשית, על
מנת ליצור אמפתיה ודפוסי חשיבה עמוקים המאפשרים למידה ושינויי חשיבה ארוכי טווח – רק באופן זה יוכלו גני חיות למלא את
תפקידם החינוכי[49].

צמיחת הרעיון התפקיד של שימור

בשנות השישים בעיקר בארצות הברית החלה התנועה לשימור הסביבה והצורך למציאת פתרון לבעיה האקולוגית להעסיק את דעת
הציבור. מספר מנהלי גני חיות הובילו את המהלך של שימוש בגן החיות ככלי לשימור הסביבה ולמצב את שימור הסביבה
(conservation) כסממן הכר של גני חיות. ג’רלד דארל (Gerald Durrell) מגן החיות של ג’רסי, ג’ורג’ ראב (George Rabb) מגן
החיות Brookfield ווליאם קונווי (William Conway) מגן החיות בברונקס, כל אלה עמדו בראש הדיון על התפקיד החינוכי והתרומה
הדרושה מגני חיות לשימור הסביבה. הדיון השפיעה רבות על פעילות גני חיות אחרים וארגון גני החיות האמריקאי AZA מיהר תוך
זמן קצר להכריז כי התרומה לשימור היא בעדיפות עליונה (1970). יחד עם התעוררות הפנימית הזו חלה התעוררות ציבורית למצבם
הקשה של בע“ח בגני חיות רבים. מצב קשה במיוחד היה בגני חיות בברית המועצות ויפן באותם שנים של אמצע המאה העשירים. הזמן
היה כשר לניסיון שיטות חדשות – העיר סיאטל וושינגטון הייתה בן הראשונות לערוך שינוי מהותי ורדיקלי בעיצוב גן החיות שלה.
תוכנית להקמת גן החיות בשם Seatle’s Woodland Park Zoo העמידה את הטבע ובע”ח בראש סדר העדיפויות כבעלים האמתיים של
הפרויקט, לראשונה בתולדות עיצוב גני חיות (1976). העיצוב החדשני שהיה מעשה ידיו של אדריכל בשם גראנט ג’ונס (Grant Jones)
העמיד את השמירה על הטבע כנושא מרכזי בעיצוב. במנותק מתפישות קודמות של חלוקה טקסונומית ובניית “אוסף” ג’ונס הטיל על
עצמו משימה לעצב את גן החיות על פי אזורי אקלים וסוגי תאי גידול (Habitats).

במהלך השנים גני חיות רבים אחרים הגיעו להחלטה דומה ועיצבו מחדש אזורים שלמים – לדוגמה גן החיות של אריזונה –
סונורה ב–1990, בנה הביטאט מדברי שכלל עכבר מדבר ובע“ח אחרים האופייניים לאזור אריזונה, במתחם פתוח המחקה בצורה מדויקת
את הסביבה המדברית. הדיון בסוג בע”ח הביא את מנהלי גן החיות להבין כי חשיבותו של העכבר המדברי (שאגב עומד על רגליו
האחוריות ומיילל לירח כמו זאב) גדולה כמו חיות גדולות יותר. נמר מדברי שמת זמן קצר קודם לכן מזקנה, לא הוחלף – למרות
שבע"ח טורפים מקבלים תשומת לב גדולה הבינו מנהלי גן החיות, כי חשיבותו והקושי שבשילובו במתחם לא מצדיקים את נוכחותו,
בוודאי לא יותר מהעכבר.

​טבילה בנוף (Landscape Immersion)

אחת הגישות החדשניות ביותר שצמחה מהמגמה החדשנית של מרחבים פתוחים טבעיים היא הטבילה בנוף. בין הבולטים היה שוב
גן החיות Woodland שבסיאטל וגראנט ג’ונס שהוביל את עיצוב המתחמים החדשים והמציא את הקונספט החדשני. הרעיון הוא לשלב את
המבקרים בצורה מאוזנת יותר בנוף של מתחמי גן החיות. במילים אחרות אזור ההליכה של המבקרים עוצב כך שניראה כחלק בלתי נפרד
משטח הפעילות של בע“ח. על ידי השילוב בין האזורים זה של בע“ח וזה של המבקרים, מקבלים המבקר תחושת טובה יותר קשר והרמוניה
בין הצמחייה בע”ח והטבע כמכלול אחד. שינוי הגישה היה למעשה שינוי משיטת עיצוב הומוצנטרית לשיטת עיצוב ביוצנטרית. המרחב
הראשון מסוג זה היה מתחם הגורילות בגן החיות Woodland. חשוב להבין שהקמת מתחם המעניק לבע“ח ולמבקר תחושת טבע פראי כמו
מתחם הגורילות ב-Woodland Zoo אינה עניין של מה בכך. תצוגות מסוג אלה מערבות מספר רב של התמחויות, אגרונומים להתאמת
הצמחייה, מבנה מתאים ויקר, מומחים להתנהגות בע”ח, ורמת אחזקה גבוהה. מתחם הגורליות של גן החיות Woodland מורכב למעשה
מארבעה אזורים המופרדים ביניהם בתעלה בלתי נראית למבקרים. בארבעת המתחמים שוהים קבוצות גורילות שונות המתקשרות ביניהם
ללא מגע פיזי, עובדה המצמצמת את המתח בין הקבוצות. השהייה במתחמים היא ברוטציה כך שלגורילות יש עניין רב יותר בסביבה בה
הם נמצאים. המבקרים צופים בארבעת המתחמים ובגורילות דרך חלון, במבנה המדמה מרכז מחקר ביער (ראה תמונות 9 – 11).
חשוב לדעת כי תכנון ויישום נכון של מתחמים מסוג זה מביאים גם לשיפור משמעותי ברווחת בע“ח. במתחם הגורילות, מיד עם מעבר
הגורילות למתחם, נצפתה פעילות יותר טבעית של הגורילות כמו חיפוש מזון, תנועה חופשית אקראית ופחות מקרים של אלימות והרתעה
בין הפרטים בלהקה.
עיצוב המתחמים בגן החיות ומיקומם ביחס לתנועת המבקרים גם הוא בעל חשיבות רבה בהשפעה על התנהגות המבקרים ובעקיפין על
רווחת בע”ח. לדוגמה התקנת רשת הסוואה החוסמת חלקית את שדה הראיה של המבקרים במתחם הגורילות הביא להתנהגות שקטה יותר מצד
המבקרים ופחות הפרעה לחיי הגורילות.
הביקורת על גני חיות שהתפתחה בשנות ה–70 בעיקר בארה“ב אמנם הביאה למהפך בגני חיות רבים ברחבי ארה”ב, שיפור סטנדרטים,
פיתוח הביטאטים “טבעיים”, דאגה וטרינרית משופרת לבע“ח והעלמות כלובי הפלדה והבטון. יחד עם זאת, נראה כי מצב בע”ח עדיין
לא טוב על פי רוב – אומנם הכלובים לא נראים לעין אך במרבית גני החיות הם עדיין שם רק נסתרים מעין המבקר. עלותם ההקמה
והאחזקה הגבוהה של מתחמים “טבעיים” טובים, הופכים אותם לבלתי ניתנים להשגה עבור גני חיות רבים. במקרים רבים בוחרים גני
חיות בשל רוח הטרנד החדש, לעצב מתחמים בעלי מראה טבעי למחצה, המשעמם את בע"ח ואת ציבור המבקרים גם יחד (ראה תמונה מספר
10).

תמונה 9

קארל הגנבאק במחיצת מספר אריות.
http://goo.gl/Udavyh

תמונה 10

עיצוב כלוב האורנגאוטן בגן החיות הספארי רמת גן(דצ’ 2013 תמונה שלי). יש לשים לב שלמרות ניסיון לגוון את סביבת
הקופים באמצעות ‘ריצפת’ חול, מתקני העץ, וחבלים, סביבת הקופים מוקפת חומת ביטון צבועה בתכלת מחריד למראה. כל קשר בין
המתקנים או העשב לאזור מוצאם של הקופים איי הג’ונגל של בורניאו וסומטרה הוא מקרי בהחלט. התעלה המפרידה בין המבקרים
והקופים הפכה למרכז התצוגה כאשר השעמום של הקופים בולט מאוד לעין. אגב האורנגוטאן המרכזי בתמונה אוחז בבקבוק מים ריק,
שהושלך כנראה לכלוב על ידי אחד המבקרים. ברקע בגב התצוגה דלתות הפלדה בולטים לעין ומהווים חלק מעולמם.

תמונה 11–15

הכניסה למתחן הגורילות

תרשים מתחם הגורילות המראה את ארבעת המתחמים ותנועת המבקרים.

לאחר שבילה 34 שנים בחדר מבודד(6 על 12 מטרים) בתמונה מימין, עבר הגורילה “Willie B” למתחם הפתוח שם בילה עוד 7
משנותיו. לפני מותו בשנת 2000 בגיל 41, הספיק “Willie B” להשתלב בקבוצת גורילות נקבות ולהוליד 5 צאצאים.
מתוך האתר של Jon Coe:
http://www.joncoedesign.com/zoo/zat_gorilla.htm

סוגי גני חיות

למרות שתופעת גן החיות המודרני החלה רק במאה ה–19, כפי שראינו בפרק העוסק ביצירת גן החיות המודרני, אחזקת בעלי
חיים למטרות שונות היא תופעה ארוכת ימים, שראשיתה אי שם באזור הסהר הפורה. תחילה מתוך פחד מטריפה, דאגה ליבולים וסקרנות
אנושית, החלו בני האדם לצוד וללכוד בעלי חיים. תמונות קיר מימי ממלכת אשור (מ–2500 לפנה“ס עד 605 לפנה”ס) לפני כ–3000
שנה מלמדות על שימוש בכלובים ללכידת והובלת טורפים גדולים. איסוף בעלי חיים לצורך פולחן, שעשוע ובידור הוא עניין מתמשך,
הקשור לדחפים אנושיים רבים – סקרנות, דחפים מיניים[50],
הרצון לשלוט בטבע ועוד. מהתבוננות בתופעה ניתן לקבל את רושם כי גני החיות בעולם המודרני שונים מאוד מאוספי בע“ח של שליטי
אירופה, הקרקסים הנודדים או פארקי הצייד של שליטים במאות רחוקות. למעשה אם נבחן את תופעת אחזקת בעלי חיים בכלובים לצורך
צפייה (נתעלם לצורך העניין מחיות המשק למרות הקשר בין הדברים), נראה שגם כיום בתחילת המאה ה–21 קיים מגוון רחב של ”גני
חיות" המבטא את עוצמת הצורך האנושי לצפות בשונה ובאקזוטי:

• גן חיות עירוני: גן זואולוגי המחזיק בעלי חיים בעלי אופי אקזוטי. כפי שכבר הדגמתי לרוב גן חיות בסמיכות למרכז
  עירוני, על פי רוב משתרע על מספר עשרות דונמים בלבד כאשר בעלי החיים מוחזקים בכלובים ומתחמים המעוצבים כך שידמו את
  סביבה טבעית.
• אוסף פרטי לשימוש מסחרי, לרוב במתכונת מצומצמת המתמקדת בסוג בעלי חיים על פי אופי הצגתו: בעלי כנף, חיות משק
  לליטוף(פינות ליטוף), זוחלים וכו’. לדוגמה חוות התוכים[51].
• שמורות טבע שבמרכזן אוסף בעלי חיים בכלובים או במתחמים סגורים, דוגמת החי בר בכרמל וביטבתה.
• פארק ”ספארי“ – פארקים ושמורות בהן בעלי החיים נעים בחופשיות מלאה או חלקית. בפארקים אלו תיירות ותנועת מבקרים לרוב
  מנוהלת על ידי הנהלת הפארק, תוך מניעת הפרעה וניסיון לשימור הפעילות בעלי החיים בשמורה. בע"ח בפארקים אלו טבעיים
  לאזור. לרוב מטרת הפארק המרכזית היא שימור והגנה על מגוון המינים המיוחד לפארק.
• ה-Theme Park היא תופעה חדשה יחסית של גני חיות – שילוב בין קרקס וגן חיות למעשה. חלק מפארקים אלו כולל אפילו מתקני
  שעשועים (Six flags parks) לצד הצגות, בהן הקהל יושב סביב בימה (או ברכה), וצופה בצוות הפארק, מדגים את יכולתו של
  הנמר לקפוץ, או את יכולתו של הלוויתן לשחות על צידו(Seaworld parks).
• שמורות ייעודיות (sanctuary) – שמורות המרכזות את פעילותן באחזקת בעלי חיים מסוג אחד, על פי רוב בתנאי נוחות מרביים.
  לרוב מנוהלים במסגרת אגודות שמטרתן המרכזית רווחת בעלי חיים. שמורות אלו אוספות במקרים רבים בע"ח בוגרים ממעבדות, או
  גני חיות.
• פינות חי במוסדות חינוך – סוג זה של “מיקרו גן חיות”, כולל לרוב מספר קטן יחסית של מינים, רובם בע”ח קטנים – עזים,
  תוכים, מיני זוחלים ונברנים. בישראל כ–1300 פינות חי[52], הנמצאות תחת פיקוח מצומצם מאוד של משרד
  החינוך ומשרד החקלאות. באזור השרון לדוגמה, הטיפול בפינות החי הופרט על ידי משרד החינוך לארגון פרטי בשם “הווטרינר
  הירוק”, האחראי למתן תמיכה בפינות החי. פינות החי אמורות כמובן לשמש כלי חינוכי לעידוד לימודי זואולוגיה חיזוק הקשר
  לטבע וסיוע בהתפתחות האישית של ילדי בתי הספר.מעניין לציין כי גם תכנית הלימודים הופרטה ונמצאת לפחות באזור השרון
  בישראל בהנחיית ארגון ”בקרב“. הארגון מפרסם סל של מערכי שיעור האמורים להנחות את המורות האחראיות על פינות החי. נראה
  שמצב הדברים מצריך הסתכלות מדוקדקת בעבודות עתידיות – בחינה של יעילות מערך החינוך הקשור לפינות החי האפקטיביות וגם
  השלכות נוספות הקשורות לאחזקת בעלי החיים במסגרת זו (בריאות הציבור, רווחת בע“ח, עלות אלטרנטיבית, סוג בע”ח ועוד).
• אוספים פרטיים בידי חובבים: תופעה זו למרות שקשה לעמוד את היקפה המדויק, אך ארגוני סביבה מגדירים אותה כשנייה
  בחומרתה רק להרס בתי גידול. התופעה בעלת השפעה עצומה על המסחר הלא חוקי בבעלי חיים – מדי שנה נתפסים עשרות בעלי חיים
  בדרכם לקונים פרטיים רבים מהם בסכנת הכחדה.

רווחת בע"ח בגן החיות

רווחת בע"ח בגני חיות הוא נושא מורכב, שלעתים קרובות מעורר מחלוקת בין גני החיות, ארגוני סביבה ומדענים העוסקים
בהתנהגות בע”ח. לעתים קרובות גני חיות מעדיפים לעמוד את רווחת בע”ח, על פי אמות מידה של בריאות פיזית, אריכות ימים
ויכולת ריבוי בלבד. לדעת רבים אחרים, פרמטרים אלו אינם מספיקים – הנרי הדינגר שהוזכר בחלק העוסק בעיצוב גני חיות, אמר
כבר בשנת 1950:

The attainment of ripe old age in captivity is no
guarantee of biologically right treatment.

אריכות ימים ו/או רבייה בשבי, איננה ערובה לרווחה, תחושה טובה וטיפול נאות. ברור שדרושים פרמטרים נוספים לעמוד
את רמת הרווחה של בעל החיים. מבדיקת הנושא עולות שאלות רבות: האם בעל החיים מתנהג בטבעיות – החזיר כחזיר והאריה כאריה?
האם לבע“ח ישנה אפשרות לבחירה – מזון, מקום, תנועה? האם היחס לבע”ח מוכבד – הכבוד שאנו נוהגים בו משפיע גם עלינו? כיצד
משפעים המבקרים על בע“ח? האם ניתן למדוד חוסר נוחות או סבל נפשי? מה עושים כאשר בעל חיים מזדקן – האם חובה על גן החיות
לספק לו סביבה תומכת? מה קורה כאשר איכות החיים של הפרט מתנגשת עם טובת כלל המין – הנמצא לעתים בסכנת הכחדה? שאלות אלו
ורבות אחרות עולות מהעיסוק ברווחת בע”ח, ומטילות צל כבד על פעילות גני החיות.

למרות שבפרק העוסק בעיצוב גני חיות, ציינתי כי עיצוב גני חיות עבר התקדמות רבה מאז שנות ה–70 עדיין במרבית גני
החיות, אם בשל חוסר תקציב ואם בשל חוסר עניין, המצב אינו כזה. במרבית גני החיות את רוב שעות היום מעבירים בע“ח בחוץ
במתחם הנראה טבעי ”ופתוח“, אבל עם שעות החשכה בעת שנסגר גן החיות, חוזרים בע”ח לכלובים. כלובי הברזל פחות בולטים אבל
בהחלט קיימים. לרוב בחלקו האחורי של המתחם “הפתוח” ניתן למצוא נסתר מעין המבקר תא בעל רצפת בטון המזכיר כלא יותר ממרחב
“פתוח” או “טבעי”. הטיפול במרבית המקרים הוא במין ובזן ולא בבעל החיים עצמו. העובדה שתפקידי גן החיות (שימור, חינוך
ומחקר) עוסקים באוכלוסיות ולא בנוחות ואיכות החיים של הפרט הבודד – הפרט הבודד שעל חייו ושלמותו אחראי גן החיות. בשל
צפיפות בע”ח בגן החיות העירוני, אופי פעילותו ומיקומו בעלי החיים נחשפים למגוון גירויים לא טבעיים:

• ריחות רעים של עשן אגזוזים, פעילות אנושית או חומרי ניקוי
• רעש מבקרים, רעשי העיר ורעש מכלובים שכנים
• במקרים רבים מזונם מורכב מאוכל מזין אך לא טבעי שמוגש להם מעובד בקערה

היום גן החיות מחליט עבור בעל החיים היכן הוא חי, מה הוא אוכל, עם מי הוא יכול לערוך פעילות מינית ומתי. במקרים
רבים בעלי חיים לא יכולים להפגין פעולה טבעית. דוב הנמלים רגיל לחפור, קופים בונים כלי עבודה פשוטים. בסביבת גני חיות
בהם ריצפת הכלוב בנויה מבטון או נטולת צמחיה טבעית בעלי החיים לא יכולים להפגין את ההתנהגויות הטבעיות שלהם הם רגילים.
חוסר גירוי וחוסר היכולת לבחור ולפעול באופן טבעי, משנה את מבנה הגוף של בעלי החיים ברמה הפיזית ממש, בדומה לביות חיות
משק, ומקטינה את נפח המוח לאחר מספר דורות רבייה[53]. אחזקת בעל החיים בסביבה משתנה, טבעית, המכילה
גירויים סביבתיים מונעת תופעה זו. סיבה זו כשלעצמה פועלת לשיפור יכולתם של בעלי חיים הנמצאים בשבי לחזור להעמיד צאצאים
היכולים לחזור לטבע ובאופן ישיר תורמת להצלחת תפקיד השימור שגני החיות תבעו לעצמם.
בשנים האחרונות משתפרת ומתרחבת ההבנה המדעית של רווחת בעלי חיים. ממדידת פרמטרים פשוטים כשל אריכות ימים, בריאות פיזית
ופריון כבר אינם מספיקים את הציבור ואת העוסקים באתיקה של טיפול בבע”ח. הפסיכולוגיה של בע”ח, ‘אופיו’, מנהגיו בטבע, מבנה
סביבת החיים שלו בטבע ועוד משמשים קנה מידה להערכת רווחת בע”ח בכליאה, והמסקנות המתבקשות לא עולות תמיד בקנה אחד עם
מגוון הפרטים המוחזק בגני חיות. הניסיון לייצר סביבה טבעית ונוחה לבעלי חיים כמו לוויתן קטלן (Killer Whale) לדוגמה,
שמבלה את חייו בפוד (קבוצת פרטים), ונודד מאות ק”מ ביום, נועדו לכישלון[54].
בקליפורניה בעקבות פעילות ציבורית העולה בימים אלו חוק, העומד לאסור את אחזקת הלווייתנים הקטלנים, בגני חיות דוגמת Sea
World. ההבנה המתחזקת, כי תנאי הכליאה של בע”ח מסוימים, על אף הטיפול הווטרינרי המסור, גורמים לסבל נפשי ממושך המתבטא
בעָקָה והתנהגות תוקפנית ולעתים אף, לצורת התנהגות אשר הייתה נחשבת ללא שפויה במקרה של בני אדם: לדוגמה פציעה עצמית,
פרצי אלימות, חוסר רצון לאכול, אכילה וכרסום של מוצרי פלסטיק וכדומה.
לאחרונה פורסמו ידיעות נסערות[55] בעיתונים
אירופאים על המקרה של המתת ג’ירפה בגן חיות של קופנהגן דנמרק. הסיבה להמתת הג’ירפה היא “עודף” בג’ירפות וחוסר הטעמה
לתכנית הריבוי של גן החיות. מקרה זה ומקרים דומים[56] בעבר, מעלים שאלה אתית חשובה המתייחס לרווחת בעלי
החיים והטיפול בהם בכל מחזור חייהם. בעל החיים בוודאי לא ביקש למות. הצדקת המתת בעל החיים, במיוחד עם זה לא סובל ממחלה
קשה, נשענת על רגליים רעועות מבחינה מוסרית, ואכן הסערה הציבורית הייתה גדולה בעקבות המקרה. העובדה כי גופת הג’ירפה
בותרה ונתנה כאוכל לאריות בגן החיות רק תרמה כנראה להשלמת התמונה עבור הציבור. עודף רבייה היא אולי רק בעיה טכנית עבור
גן החיות אבל ההשלכה האתית שלה מתנגשת לעתים קרובות עם אמות המוסר המקובלות ועם התפקידים שגני החיות עצמם הציבו בבסיס
פעילותם. יש לציין שתהליך מניעת הרבייה של בעלי חיים הוא תהליך הגורם סבל לבעלי החיים, אם על ידי מניעת אפשרות לפעילות
מינית הדרושה לבעלי חיים מסוימים (גורם סרטן), ואם על ידי מתן הורמונים למניעת הריון. שני המצבים ידועים כגורמי סרטן
במינים מסוימים[57].

מי הם בעלי חיים

ההבנה מי הם בעלי החיים ומה התפישה האמתית הביולוגית שלהם של הסובב אותם היא סוגיה מעניינת המקבלת בשנים
האחרונות תשומת לב הולכת וגדלה. בעבר הרחוק כפי שציינתי בפרקים הקודמים התפישה הרווחת הייתה שבע“ח אינם בעלי יכולת
חשיבה, תחושה, כאב, וכמובן הנם חסרי נשמה ונפש. בשנים האחרונות מתרחבת מאוד ההבנה המדעית של העולם הקוגניטיבי והרגשי של
בע”ח. מפתרון בעיות לוגיות על ידי תמנונים[58],
זיהוי עצמי המראה של פילים ודולפינים, לגלויי אמפתיה בחולדות[59] ותחושת כאב בסרטנים(crustaceans)
שנחשבו בעבר כיצורים בעלי יכולת תחושה נמוכה[60].אחת
הבעיות הקשות העומדות לפנינו בניסיון להעריך את צורת החשיבה של בע“ח היא דווקא אנחנו עצמנו. אחת הבעיות של בני האדם היא
היכולת והצורך התפיסתי להאניש את בע”ח הסובבים אותנו, ולמדוד את העובר עליהם דרך עניים ומוח אנושי. אלכסנדרה הורביץ
בספרה Inside the Dog: From the dogs point of view מתארת את ההבדל המשמעותי בהבנה האנושית של עולם בעל החיים הקרוב
אלינו ביותר – הכלב, לבין התפישה “הכלבית” של המציאות. הורביץ משתמשת בביטוי “Unwelt” הלקוח מהשפה הגרמנית ופירושו
‘העולם הסובב’. בכוונתה להדגיש כי בעולם הפנימי של בע"ח הדברים נראים או מריחים לגמרי אחרת ממה שאנו חושבים ברוב המקרים.

בספרו זכויות בע“ח פול וואלדו מציין שהעולם הפנימי הוא מגבלה על בע”ח ביכולת שלו לתקשר את רגשותיו[61].

The limits on any living beings biological abilities
impact not only what that being can experience but also what that being can communicate.

בדיון על רווחת בע“ח קיים מרכיב נוסף העולה לדיון הציבורי בשנים האחרונות – הרעיון שבע”ח מסוימים פחות מתאימים
לכליאה וחיים בין כותלי גן החיות. לרוב בע"ח אשר מתאפיינים בגודל פיזי, כאלה נודדים מרחקים ארוכים בטבע או חיים בסביבת
חיים מורכבת וקשה לחיקוי בגני חיות. הסרט Blackfish המציג את הסבל הרב שסובלים לווייתני האורקה בשבי הוא רק דוגמה אחת.
גני חיות רבים בצפון אמריקה ויתרו על אחזקת פילים. ההבנה שפילים סובלים מאוד מהחיים בשבי ולחץ ציבורי ער, גרם למגני חיות
רבים להעביר את אוסף הפילים שברשותם לשמורות מיוחדות[62].

A tiger is a tiger and not a human in a tiger skin. It
is unfair to treat animals as human beings, it is unfair to the animals. But you can’t push anti-anthropomorphism to
hard – it’s too brutal for people to except.
(Bent Jorgensen, director of Copenhagen Zoo 1986 from “Zoo Culture”).

התכונה האנושית של האנשת בעלי חיים סייעה רבות לבני האדם בכיבוש הטבע וביות בעלי חיים. יחד אם זאת תכונה זו
עומדת בשורש יחס המבקרים לגן החיות. הרצון לצפות בפינגווין בשל היותו הולך על שניים וכזה שעושה זאת באופן משעשע יש לומר.
קופי האדם המזכירים כל כך בני אדם ועוד. היחס הזה מתבטא בדרך בה מעצב האדם את הטבע את בעל החיים ואת גן החיות כבבועה, יש
הטוענים בבועה שבורה של הטבע. הסכנה התמונה ביחס זה ברורה – מנהלי גני החיות בוחרים להחזיק בעלי חיים בעלי עניין. לעתים
אנושיים או כאלה המעוררים תחושת הזדהות בממד האנושי, למרות שהבחירה צריכה הייתה להיות בבעל החיים שיכול וצריך להיות בגן
החיות למטרת שימור, חינוך וכדומה. דובי הפנדה[63]
“החמודים” ניתנים בהשאלה מסין בעלות של מיליון דולר לשנה. סכום עתק בהשוואה לעלות של פרויקטים אפקטיביים לשימור כפי
שאדגים בהמשך!

מדדים עקריים

כיצד נתן למדוד רווחת בעל חיים?

רווחת בעלי חיים מודדת את מידת יכולתם של בעלי חיים להתמודד עם הסביבה בה הם נמצאים, את מידת ההשפעה של הסביבה,
וכיצד הניסיון להתמודד עם הסביבה משפיע על בעל החיים. חשוב לציין שמדידת רווחת בעל החיים עוסקת במצבו של פרט יחיד. לעתים
קרובות קיים הבדל גדול ברווחת בעלי חיים שונים או אפילו פרטים מאותו המין באותה קבוצה. בע”ח בגן החיות מגיעים מאזורי
מחייה שונים, לעתים מהטבע ולעתים מגני חיות אחרים כחלק מתכניות רבייה וניהול ‘מלאי’ שמפעילים גני החיות. המחקר בתחום
מורכב מאוד בשל אוסף הגורמים הרב היכול להשפיע על בעלי החיים וגם בשל מגוון המינים הרב ומספר הפרטים המצומצם דווקא,
הקיים מכל מין (small sample size) בגני חיות[64].

המחקר העוסק ברווחת בע”ח מורכב ביותר בשל מגוון הגורמים העצום היכול להשפיע על מצב בעל החיים. נושאים של
דינמיקה קבוצתית, ניתוק מאם (maternal separation), רמת העניין שבעל החיים מוצא בסביבתו הקרובה, המגבלות הפיזיות שאזור
המחיה מטיל על בע”ח. יתרה מזאת במקרים מסוימים התנהגות בלתי רגילה של בעל החיים, יכולה להיות תולדה של לימוד עצמי בתוך
הקבוצה בגן החיות ולאו דווקא כתוצאה ממצב העקה. יחד עם זאת מחקר שנערך בשישה גני חיות באנגליה מלמד ששימפנזות בגן חיות
מגלות התנהגות לא נורמלית באופן מובהק, בהשוואה לשימפנזות החיות בטבע[65].
התנהגויות כאכילת צואה, תלישת שיער והשלכת אבנים. המילים אחרות מסקנות המחקר הראו כי בהשוואה לבני אדם, חלק מהשימפנזות
היו במצב נפשי רעוע.
מדידת רווחת בעלי חיים מתבצעת לרוב על ידי מעקב – האם חלו שינויים בהתנהגות בעל החיים בטווח הקצר והארוך. האם הפעילות
הנמדדת מתאימה למין בעל החיים בטבע. בדיקת מדדים פיזיולוגיים של בריאות בעל החיים, היא גם דרך לעמוד את מצבו מפרמטרים של
משקל, דופק, רמת ההורמון קורטיזול, המהווה אינדיקציה ללחץ. מידת הבריאות של בע”ח ומידת התחלואה היא גם אינדיקטור נוסף.

השפעת מבקרים

בין הגורמים המשפעים על רווחת בעלי החיים הוא מבקרי גן החיות עצמם. בעת שעות פעילות שיא צפיפות המבקרים
והתנהגותם גורם לעומסי רעש וגירויים ויזואליים היכולים להשפיע לרעה על בעלי החיים[66]. מחקרים הראו כי
צפיפות ורעש מבקרים יכול להביא לאגרסיביות בין בע”ח ובאופן הפוך ציפות מבקרים נמוכה מובילה במקרים מסוימים לנינוחות אצל
בע”ח. השפעת השלילית של המבקרים מוחמרת במקרים רבים דווקא בשל העיצוב החדשני של מתחמי הכלובים. בגני חיות רבים מנסים גני
החיות לעורר עניין אצל ציבור המבקרים על ידי יצירת כלובים בהם המבקרים מגיעים למרחק קטן מבעלי החיים, כך שרק זכוכית
מפרידה בין בעל החיים והמבקרים. קרבה זו גורמת למבקרים רבים לצעוק ולהכות על השמשה המפרידה בין הכלוב והמבקרים ולימור
לחץ רב על העלי החיים. בגני חיות מסוימים התנועה לצד הכלובים מנותרת באמצעות שבילים צרים ומפותלים המאפשרים זרם אטי של
מבקרים, כזה שמאפשר למספר קטן של מבקרים לצפות בבעלי החיים בעת ובעונה אחת ובאופן זה למתן את השפעת הקהל.

כמובן שמבקרי גן החיות משפעים באופן מוחלט על רווחת המבקרים מעצם הדרישה לראות את בעלי החיים ולראות אותם
פעילים בצורה ואופן שנראים “טבעיים”. במקרים קיצוניים גני חיות יצרו מרחבי תצוגה הכוללים ריצפה הכוללת זיזים ומכשולים
הגורמים לבע”ח להתיישב או לנוע באזורי המרחב החשופים לעיני המבקרים. כמובן שתופעות אלו מנוגדות לרווחת בעל החיים, במיוחד
אם נניח שבעל חיים רבים בטבע, מבלים את יומם בצל, או בתוך ומאחורי מסתור. שהייה השטח פתוח כלעצמה גורמת לבעלי חיים אלו
מוצקה.

האם לבעלי חיים מסויימים דרושה התיחסות מיוחדת?

הטיפול והידע המתרחב בתחום רווחת בעלי חיים, מעלה בשנים האחרונות שאלות קשות לגבי התאמתם של מינים מסוימים
לחיים בגן החיות. לדוגמה במקרה של בעלי חיים הרגילים לנדוד מרחקים ארוכים ולחיות בקבוצות קטנות או ביחידות, יהיה קשה
לחכות את סביבתם הטבעית בתחומי גן חיות עירוני. להבדיל לדוגמה ממינים קטנים לדוגמה צפרדע בהשוואה לפיל. למרבית הצער גני
חיות רואים דווקא בבעלי החיים הבעייתיים ביותר במובן זה מינים הכרחיים כאלה המושכים קהל מבקרים. לרוב בעלי חיים גדולים
וטורפים. הקלות בה יכול הציבור לראות את בעל החיים, העניין הרב שיש לציבור באקזוטיות של בעלי חיים אלו והתחושה המרתקת של
צפייה בבעל חיים היכול להרוג הופכים בעלי חיים אלו למקור משיכה. קיימת דילמה אמתית -המבקרים יכולים לחלוף על פני כלוב
המכיל ציפור נדירה, ולא להביט בה, ובאותה עת להתפעל מגודלו של הפיל או שיניו האורכות של הנמר. גני חיות מסוימים אשר
הבינו את הדילמה הקשה בחרו להתמודד אתה על ידי חינוך והסברה – הצגת פסל של נמר ושימוש במצגות דיגיטליות המתארות את
אורכות חייו, לצד בעלי חיים אחרים הלקוחים מעולמו, בעלי חיים שאין קושי גדול באחזקתן בשבי.

בארה”ב הגיע הדילמה הציבורית לשיא בשנים האחרונות סביב אחזקת פילים, ולווייתני אורקה בשבי. שני מינים אלו עלו
לכותרות בשנים האחרונות בשל הצטברות העדויות למצבם הקשה בשבי ובלא מעט בשל מקרי תקיפה של בעלי החיים הללו. מקרה התקיפה
של הלוויתן Tilikum זכה להיכלל בסרט דוקומנטרי מקיף שסייע גם הוא לגיוס דעת הקהל הוא הסרט Blackfish,
העוסק בקשיים המיוחדים באחזקת הלווייתנים בשבי והתוצאות הקשות הנובעות מכך.

שאלה נוספת הקשורה לגודלם ואופיים של בעלי חיים מסוימים הוא מרכיב העלות. לשחזר סביבת חיים של דוב הקוטב הצפוני
עולה מליונים רבים של דולרים בעוד אחזקת בעלי חיים קטנים נמוך בהרבה. השאלה הנשאלת היא האם לא הגיע הזמן להחליף כמות
באיכות? האם לא הגיע הזמן להעמיד גן חיות עם מעט חיות המוצגות במצב קרוב למצבם הטבעי בנוחות ורווחה לעומת אחזקת עשרות
בעלי חיים בתנאים לא מתאימים ומצוקה נפשית ופיזית?

רגולציה

ברוב מדינות העולם הרגולציה סביב פעולת גני חיות היא מועטה מדי. אולי בשל חשיבותם הכלכלית ואולי בשל חוסר
העניין ברווחת בעלי החיים, במרבית המדינות קיימים חוקים העוסקים במניעת התאכזרות לבעלי חיים, אך לא כאלה העוסקים באיכות
החיים של בעלי החיים בגני חיות.

הבסיס ההיסטורי לחוקי הגנת בעלי חיים, הוא דו”ח “5 העקרונות לחופש בע”ח” שפרסם פרופסור רוג’ר בארמבל בשנת 1965
לבקשת ממשלת אנגליה. חמשת העקרונות הם:

• חופש מרעב וצמא
• חופש מחוסר נוחות
• חופש מכאב, פציעה או מחלה
• חופש להביע התנהגות טבעית (לפחות באופן חלקי)
• חופש מפחד ומצוקה

עקרונות אלו עוצבו בעקבות מחאה ציבורית שקמה באנגליה, בשל סבלם של חיות המשק במגזר החקלאי. למרות שחלפו 50 שנה
לערך עדיין מרבית החוקים העוסקים ברווחת בע”ח בסיסם בעיסוק בחיות המשק ולא בגני חיות. עובדה זו מותירה פתח רחב לפרשנות
מצד גני חיות ובעלי אוספים ומקשה על הפיקוח והאכיפה.

ברמה הבינלאומית קיימים חוקים המגבילים את הסחר במיני בעלי חיות מוגנים (CITES[67]) ומוצריהם
באמנות בין לאומיות המפוקחות על ידי האו”ם. יחד עם זאת בעלי חיים שנמצאו בגני חיות לפני 1973 (מועד החתימה על ההסכם) לא
נכללים באמנה. לבע”ח שנולדו בגני חיות יש הגנה חלקית בלבד באמנה, בהשוואה לקרוביהם בטבע.

בארה”ב קיימים חוקים המטפלים במניעת התאכזרות לבע”ח – Animal Welfare Act – והגנה על מינים בסכנת הכחדה
(Endangered Species Act). יחד עם זאת ההגדרה של בעלי החיים בחוק מוגבלת. בעלי דם קר מוגנים רק באופן חלקי על ידי החוק!
למשרד החקלאות האמריקאי אפשרות פיקוח על גני חיות וסוחרי בע”ח, אך מספר הפקחים מצומצם ורמת הפיקוח המועטה שיש מתרכזת
בבדיקה של צרכים בסיסים בלבד דוגמת מתן אוכל ומים. בעייתיות נוספת הקיימת בחוק ה-AWA הוא הקושי בהעמדה לדין וחוסר יכולת
להעמיד אדם לדין, בתביעה אזרחית, כאשר התובע הוא בעל החיים.

בנוסף לחוקים אלו ארגון גני החיות האמריקאי ה-AZA יצר לעצמו סטנדרטים של טיפול נעות בבעלי חיים, ופרקטיקות של
עיצוב ותכנון נכון של כלובים. לארגון האירופאי ה-EAZA והאוסטרלי ZAA סטנדרטים דומים. בישראל קיים ארגון גני חיות ישראלי
המכיל ארבע חברים: גן החיות התנ“כי בירושלים, הספארי ברמת גן, ”גן גורו“ וה”חי פארק" בקריית מוצקין[68].
נראה כי הארגון מנסה לחקות את הקווים והמטרות שהציב לפניו הארגון האירופאי EAZA.

בישראל החוק העומד מאחורי ההגנה על בעלי החיים הוא כמובן “חוק צער בעלי חיים” מתוך אתר אנונימוס ישראל –

חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) נחקק בשנת 1994 בכנסת, והוא קובע עונש של עד שלוש שנות מאסר
למתעללים בבעלי חיים. בנוסף אוסר או מגביל החוק מספר מצומצם של צורות פגיעה ספציפיות בבעלי חיים – אך מפקיד את רוב מלאכת
יישום החוק בידי שר החקלאות, שאמור לגבש תקנות לביצוע החוק ולאכיפתו. לפניכם נוסח החוק המעודכן והמלא – לצד קישורים
למידע נוסף על יישום החוק, על תקנות לביצועו, ועל עתירות ופסיקות שהסתמכו עליו[69].

חוק צער בעלי חיים עבר מספר שינויים במהלך השנים, על מנת לטפל בנושאים מיוחדים כמו הגבלת השימוש בבע”ח במופעים
או הגדרת נטישת בע”ח כעבירה. במהותו נותן החוק הגנה לבעלי חיים מפני התאכזרות כשהוא מותיר את עיקר מלאכת הפיקוח והאכיפה
על שר החקלאות. כמו במדינות אחרות קיימות מספר בעיות מרכזיות במהות החוק ויישומו:

• החוק אינו מגדיר באופן מדויק מהיא רווחת החיים ואיכות החיים הנדרשת, אלה עוסק באיסור התעללות בלבד, ובצורך לספק
  תנאים בסיסיים.
• החוק אינו עוסק באחזקת בע”ח בגני חיות והמורכבות המיוחדת הקשורה בכך.
• יישום החוק ואכיפתו נמצאת ברשות משרד החקלאות, שבאופן טבעי בעל אינטרס מנוגד הקשור בצרכים הכלכליים של תעשיית
  הבשר.

אפשר לקוות כי בשנים הבאות יורחב מערך החוקים בעולם וישראל ויכלול טיפול פרטני ומעמיק יותר ברווחתם של בעלי
החיים, תוך נגיעה בצרכים המיוחדים לכל מין.

המבקרים בגן החיות

כפי שראינו בחלק העוסק ברווחת בעלי החיים, למבקרים בגן החיות השפעה ישירה על רווחת חייהם ופעילותם של בעלי
החיים. השפעה זו חייבת להיכלל במכלול השיקולים המשפעים על עיצוב גן החיות העתידי. יחד עם זאת כדי לתאר מתווה עתידי עבור
גני החיות, דרושה הבנה מלאה יותר של מערכת היחסים בין גן החיות ומבקריו. במילים אחרות הבנת המבקרים היא המפתח למימוש
נכון של תפקידי גן החיות. אין עוררין שכדי לעמוד בהצלחה בתפקידי השימור והחינוך על גן החיות לשמור על רמת פופולריות
גבוהה. ללא זרם מתמיד של מבקרים והצלחה כלכלית לא יוכל גן החיות להתקיים. גורם זה עומד במידה לא מועטה בסתירה לתפקידי גן
החיות – לדוגמה אחת הסיבות שגני חיות מחזיקים בחיות גדולות הנחשבות עדיין “חיות מפתח” (תרגום שלי לביטוי ABC Animals)
הוא החשש שללא חיות גדולות או “מעניינות” ציבור המבקרים יקטן. “עליה וקוץ בה” מכיוון שבמקרים רבים מינים אלו פחות
מתאימים לאחזקה בגני החיות וכדי ליצור תנאי רווחה מתאימים ההשקעה הכלכלית עצומה, כך שההשקעה הנותרת בשימור וחינוך קטנה
ביותר. יחד עם זאת ממחקר הבודק את הפופולריות של גני חיות עולה, כי למרות שאחזקת בעלי חיים גדולים או מעניינים (הפנדה
לדוגמה) מסייעת בקידום גן החיות, קיים מכלול רחב של גורמים המשפיע על נוכחות המבקרים. עלות הכניסה, אפשרויות הבילוי,
המסעדות, רווחת בעלי החיים ואיכות התצוגות, הקף השיווק ועוד[70].

במקרים רבים תכנון גן החיות חייב להישען על הנורמות התרבותיות של המבקרים. בעלי חיים פראיים וכאלה היכולים
להרוג גורמים לעניין כפי שכבר ציינתי, אך מרבית גני החיות ימנעו מציבור המבקרים לראות את אחד מבעלי החיים הללו טורף.
לדוגמה נמר טורף צבי לא יראה כמתקבל על הדעת. לעומת זאת צפרדע טורפת צרצר נחשבת התנהגות “מתאימה” לגן החיות. נורמות אלו
הם עוד אתגר בדרכו של גן החיות לעצב הבנה טובה יותר של בעלי החיים וצורכיהם. יחד עם זאת חשוב לומר כי רק גן חיות שמבין
את הנורמות האנושיות הללו יכול באופן אפקטיבי ליצור עניין וסקרנות תוך מסירת מסר מהימן על בעלי החיים. יתרה מזאת רק הבנת
מעמיקה של גורמי העניין של ציבור המבקרים יכולה לאפשר תכנון נכון של גן החיות. לעתים בעלי חיים קטנים (וזולים) יכולים
להפגין עניין רב והתנהגות נורמלית מקובלת, בעוד שמינים אחרים נאלצים לחיות בשגרה כמעט מבויתת, על מנת להניח את דעת
המבקרים.

קושי נוסף שנוצר בתכנון גן החיות הוא היחס האנתרופוצנטרי לבעלי החיים. בעבר בימי הביניים גישה זו הרחיקה לכת עד
כדי כך, שבעלי חיים הועמדו למשפט על פגיעה באדם. הבעיה בחיפוש תכנות אנושיות בבעלי החיים, היא שהיא עומדת במקרים רבים
בדרך להבנת בעל החיים ומונעת קבלת מסרים חינוכיים עמוקים. גישה זו מעודדת על ידי גני חיות רבים ברצון ליצור עניין ומשיכה
בקרב המבקרים, שוב בסתירה לרווחת בע“ח ומטרות גן החיות. אחד המאפיינים הנוספים של גישה זו היא הרצון לזהות בבע”ח ילד
(juvenilization) או צעצוע – גישה זו באה לידי ביטוי בחיבה שלנו לבעלי חיים בעלי ראש קטן ועגלגל, ובבעלי חיים בעלי שני
צבעים כמו דב הפנדה, והזברה. חברת דיסני פיתחה את דמותו של מיקי מאוס סביב רעיון זה. כאשר אנו עוסקים בחשיבה
אנתרופוצנטרית אנו לרוב חושבים שאנו עוזרים לבעל החיים אבל לעתים התוצאות הפוכות. מנהל גן החיות בהולנד העיר שלאחר
שהסורגים בכלוב הגורילות והאורנג-גוטנג הוחלפו בקירות זכוכית, עובדי גן החיות שמו לב שפעילות בעלי החיים נעשתה יותר
מוגבלת. כמובן שלא ניתן לטפס על זכוכית[71]!

בין הגורמים המעצבים את תדמית גן החיות ובעלי החיים הוא השימוש המתמיד בבעלי חיים כמצרך (commodity) בכלכלה
האנושית. בעלי חיים מסמנים מהירות – ארנבת לדוגמה, או אטיות – צב. בעלי חיים משמשים בתעשיית הביגוד, המזון כמובן ועוד.
עובדה זו מהווה בעיה קשה בעיצוב התודעה האנושית. בניסיון למסור מסר של שימור והבנה רחבה על מצב בעלי החיים נתקל גן החיות
בקונפליקטים רבים עם תובנות והרגלי חשיבה מבוססים. כתוצאה מכך גני חיות נמנעים במקרים רבים בעיסוק בשאלת הצמחונות או
הרגלי צריכה הרסניים לסביבה.

כמובן שבמסגרת זו לא ניתן לעמוד את כל ההיבטים המורכבים של התנהגות המבקרים בגן החיות, אבל ברור כי בתכנון גן
החיות העתידי על מנהלי גן החיות לבחון את המורכבות הרבה של התודעה אנושית, אם ברצונם לעצב מודל חינוכי יעיל ולרתום את
הציבור לתכניות שימור מגוון המינים.

תפקידים משתנים

גני החיות המודרניים עיצבו לעצמם מספר תפקידים החרוטים על דגלם – חינוך, שימור (Conservation), ומחקר מדעי.
בעבר כפי שראינו בפרק העוסק במעבר מאוספים לגני חיות מודרניים, צפייה בבעלי חיים אקזוטיים שימשה למטרת לבידור והצגת עושר
וכוח שלטוני. עיסוק בנושאים מדעיים וזואולוגיים היא תופעה חדשה יחסית הקיימת באופן בולט רק מסוף המאה ה–18 אם הקמת
האגודה הזואולוגית הלונדונית וגן החיות הלונדוני (1826). למרות שעניין מדעי היה קיים כבר מתחילת דרכו של גן החיות
המודרני, ההתעוררות והעניין בשימור הסביבה, וחינוך החל לרקום עור וגידים רק סביב שנות ה–70 באופן בולט בארה”ב. גני חיות
רבים בניסיון לבסס את מעמדם ולהצדיק את קיומם בפני ביקורת ציבורית, הזדרזו לאמץ את המטרה הגישה החדשה והפכו את עקרונות
השימור והחינוך למטרות מרכזיות בפעילותם. כדי לבסס עצמם כמוסדות מסוג זה משקיעים ארגוני גני החיות ה-AZA (האמריקאי)
וארגונים אחרים בעולם, מיליונים רבים של דולרים, בפרסום ומחקר[72] ממומן, האמור להוכיח את הצלחת גני
החיות במשימות אלו של שימור וחינוך. בשנים האחרונות בניסיון להתרחק מסמל השעשועים הישן, אף הסירו גני חיות רבים את השם
“גן חיות” (Zoo) משמם, ובמקומו הפכו עצמם ל”מרכזי שימור סביבתי” (Wild Life Conservation).
אין ספק שבמקרים רבים, מוסדות מסוימים, מהווים מרכזי שימור ומחקר מצוינים. לדוגמה ה- Monterey Bay Aquarium אשר על
פעילותו בתחום המחקר הימי, והחינוך אין עוררין. יחד עם זאת מהסתכלות מדוקדקת על פעילות מרבית גני החיות בעולם, עולים
סימני שאלה רבים[73].

הפוטנציאל החינוכי של גני חיות הוא גדול. קשה להתעלם מהעובדה שבכל שנה חולפים בגני חיות ברחבי העולם, רבבות של
מבקרים מתוך עניין בבעלי חיים וטבע. יחד עם זאת עד כה מחקרים מדעיים, לא מצאו כי ביקור בגן חיות גורם לשינוי חשיבה ארוך
ימים, או הבנה גדולה יותר של הנושאים המרכזיים, בתחום הבנת הטבע והבעיות המידיות של שימור המינים. המבקרים טוענים כי
צפייה בבעלי חיים במרחב מלאכותי, המדמה בצורה חלקית בלבד את הטבע ולעתים צורה מעוותת של הטבע, אינו מעורר הבנה אמתית של
בעל החיים, או הקשיים אותם עוברים בני מינו בארץ רחוקה ובלתי מוכרת.

בספרם “תרבות גני החיות” טוענים בוב מולן וגארי מארווין:

The Zoo is a theater if inauthenticity attempting to
tell a story of authenticty[74].

למרות אמירה חזקה זו, חשוב לציין כי ככל שסביבת גן החיות ואזורי המחיה של בעלי החיים טבעית יותר כך מתחזק המסר
החינוכי, העניין, והמעורבות של המבקר[75]. כלובי
מוזנחים מעלים רגשות הפוכים ומביאים לרמת עניין נמוכה.

גם על המעורבות של גני חיות בשימור נמתחת ביקורת קשה בשנים האחרונות. מבקרים טוענים כי מספר פרויקטי השימור בהם
מעורבים גני חיות היינו אפסי ביחס לכמות בעלי החיים שברשותם, ורמת ההצלחה של תהליכי השימור בהן מעורבים גני החיות, נמוכה
מאוד.

עובדות רבות מחזקות טענות אלו:

• למרות פעולות שימור ובניית מאגרי גנים מספר בע"ח הדרוש לשמירה על מאגר גנים חיוני הוא גדול מאוד. במקרים רבים בעלי
  החיים שנמצאים בתכניות שימור סובלים מביות חלקי, חוסן גנטי נמוך, בעלי מומים והאפשרות להחזירם לטבע קטנה עד אפסית[76].
• העברת בעלי החיים מגן חיות אחד למשנהו לצורך ביצוע תכניות רבייה יקרה וגורמת סבל מיותר לבע"ח.
• הצלחה מקסימלית בפרויקטים של השבת בעלי חיים לטבע, מתרחשת דווקא ממוסדות המתמחים במין בודד או במספר מצומצם של
  מינים. גן החיות המודרני אינו כזה.
• הצלת מינים במסגרת גני חיות לרוב מקבלת דחיפה וסיוע ציבורי פיננסי במקרים של בעלי חיים בעלי אופי ‘חמוד’(Cute
  Factor). במקרים רבים הצלת הפנדה או האריה יקרה מדי וסיכויי ההצלחה שלהם נמוכים, מה שמותיר את יכולתו של גן החיות
  להצליח בסימן שאלה.
• במקרים רבים פעולות שימור in situ, יעילות יותר(בהשוואה לשימור ex-situ[77] בגן
  החיות). לדוגמה פרויקט שימור הבונובו בזאיר, העריך שנדרשת השקעה נוספת של כ–185,000$ לשיפור מצבם של הקופים, ובהמשך
  כ–60,000$ כל שנה על מנת להגיע לשימור אפקטיבי של קופי הבונובו בשמורה. בהשוואה לעלות הגבוהה של הפעלת גני חיות
  בעולם המערבי, סכומים אלה הם פעוטים.
• תכניות השימור של גני חיות ומיני בעלי החיים מוחזקים בשבי תואם באופן חלקי בלבד את רשימות המינים בסכנת הכחדה של
  האו”ם. יתרה מזאת נראה כי גני חיות נוטים להחזיק מיני זוחלים וציפורים לא לפי מידת הסכנה שנשקפת להם בטבע אלה על פי
  מידה המשיכה החזותית שלהם[78]. על מנת לשפר
  את סיכויי ההצלחה מידת המתאם בין סכנת ההכחדה וכמות הפרטים המוחזקים חייבת לעלות[79].
  על מנת להחזיק מאגרי גנים פעילים במינים רבים דרושה כמות פרטים גדולה יותר. למרות פעילות בינלאומית בתחום חוסר בתאום
  וחוסר במשאבים הופכים את המאמצים בשמור, עבור מינים רבים ללא יעילים.
• במקרים רבים איסוף הפרטים מהטבע כשלעצמו פוגע במספר הפרטים בטבע ומביא לסחר בבע"ח.
• מבדיקת גני חיות החברים בארגון האירופאי EAZA ובתכנית הרבייה האירופאית, עולה כי אחוז ניכר מהיונקים והציפורים
  הנמצאים בגני חיות אירופאים אינם בתכנית הרבייה (ראה טבלה 2) למרות הסכנה הנשקפת למין בטבע. לדעת מבקרים, עובדה זו
  משמשת הוכחה לחוסר הקשר בין המינים המוחזקים והקף תכניות השימור בגני חיות אלו[80].

למרות הביקורת והקשיים העומדים בפני גני חיות, קיימים מספר סיפורי הצלחה הנותנים רעיון וכיוון, למגמה עתידית.
לדוגמה גני חיות הבנויים בתוך הסביבה הטבעית של בעלי החיים כמרכז מבקרים בשמורת טבע – בישראל החי-בר משמש דוגמה טובה
למודל זה. החי בר משתמש במערכת טבעית מגודרת, במספר בעלי חיים טבעיים, קטן יחסית בעל התאמה גבוהה, לתא הגידול של השמורה.
הסיכוי המידי של שימור החי והצומח בשמורה הוא גבוהה והאפשרות להצלחת השבת בעלי חיים לטבע מסביבה טבעית (באופן יחסי לגן
חיות), גבוהים יותר מאלה של בעלי החיים הנמצאים בגן החיות העירוני. כאמור מבצעי שימור לא חייבים להיות יקרים: הפרויקט
לשימור טמרין אריה מוזהב (Golden Lion Tamarin) .עלותו הייתה קטנה למדי וכללה כ–50 גני חיות ומספר כלובים מצומצם[81].

גם פרויקט השבת היחמור הפרסי, המתנהל על ידי רשות הטבע והגנים החל משנת 1996, ניתן ללמוד על מרבית הבעיות
המוזכרות בתחום: מוות של פרטים בהובלה, מוות ע“י דריסת רכבות שנבע מחוסר ”חששנות“, במיוחד בפרטים שגדולו בגן החיות
התנכ"י. פרטים שמקורם בגרעין רבייה מהחי-בר כרמל גילו יותר חששנות ואחוזי השרידות שלהם הייתה היו גבוהים יותר. למרות
שהאוכלוסייה בנחל אכזיב גדלה, הקשיים שעומדים בפני הפרויקט ממחישים טוב את הבעייתיות הרבה שקשורה למודל ובמיוחד את הקושי
של גן החיות בביצוע חלקו במשימה[82].

דוגמה נוספת למגמת שימור אפקטיבית, היא התרומה הכספית לפרויקטי שימור. גני חיות בארה“ב שהבינו את חשיבותם כמנוע
פיננסי, נתנו אפשרות לקהל המבקרים להחליט לאיזה פרויקט שימור ברצונם לתרום חלק מדמי הכניסה לגן החיות, וכך הצליחו לעורר
מעורבות גדולה מצד המבקרים ולתרום מיליונים לפרויקטים ממוקדים של שימור בעלי חיים בסכנת הכחדה.

גם לגבי המחקר המדעי שממלאים גני החיות, קיימת ביקורת רבה. העיסוק המתמיד של גני החיות בסוגיה הכלכלית של קיומם
ואופי סביבת גן החיות, לא מתאימים לעיסוק מתמשך במחקר מדעי אמתי. בעלי החיים בגן החיות נולדו לרוב בין כותלי גן החיות
וסביבת חייהם לא דומה כלל לסביבה הטבעית ממנה באו, כך ששימוש בהם לרוב המחקרים המדעיים אינו מהווה כלי מייצג לפעילותם
בטבע. גם במקרה זה בולט יתרונם של גני החיות הממוקמים בלב סביבה טבעית כמו מרכז המחקר הימי במונטרי קליפורניה (Monterey
Bay Aquarium), ופארקי החי בר בישראל(יטבתה וכרמל).

לסיכום ניתן לומר שגני חיות טוענים כי פעולות השימור, המחקר והחינוך בתחומיהם הם ההצדקה לקיומם. לטענתם גן
החיות הוא בסיס טוב ליצירת גרעיני רבייה והשבה לטבע, ומרכז כוח כלכלי ופוליטי המאפשר חינוך רחב היקף לאוכלוסיית המבקרים.
מבחינת התקציב המושקע בגני חיות עבור מבצעי שימור, נראה כי לרוב היקף התקציב המופנה לשימור במרבית גני החיות אינו עולה
על 2% מסך התקציב, וכפי שראינו גן החיות ובמיוחד גן החיות העירוני אינו המקום המיטבי לביצוע המשימה. גם בתחום החינוך
מתקשים מרבית גני החיות לתת מסגרת פעילות מתאימה, למאמץ אפקטיבי רחב ויעיל. למרות שארגוני גני חיות טוענים להצלחות
מרשימות, מעט מאוד הוכחה מדעית קיימת להשפעה רחבת היקף וארוכת זמן, על הבנת המבקרים, בנושאים כמו שימור מגוון המינים,
ואיכות הסביבה.

חשוב לציין כי למרות שגני חיות רבים, אינם ממלאים בהצלחה את התפקיד של מרכזי שימור או מוסדות מחקר, הפוטנציאל
הטמון בהם הוא גדול. לעתים כגורם מחנך, לעתים כמרכז רעיוני וגיוס תמיכה ציבורית, וכמובן בתרומה עקיפה או ישירה לתכניות
שימור (ex-situ בגני חיות או in-situ בטבע). היכולת של גני חיות להציג בעלי חיים, אפילו אם בסביבה טבעית למחצה מהווה
פלטפורמה חזקה למגוון פעילויות בתחום שימור הסביבה.

ניתן לסכם במילים של וויליאם קונוואי, אחד הזואולוגים הבולטים בארה"ב ומנהל אגודת שימור הסביבה של ניו-יורק
(Wildlife Conservation Society):

Time is short. Conservation is about life, and each day
we dally, more is lost(William Conway[83]).

Populations “non-breeding” (% of total)
Conservation concern	Threatened
23.9	24.1	יונקים
20.0	22.0	ציפורים

בעלי חיים שאינם משתתפים בתכניות רבייה והיחס לסכנה הנשקפת למין בטבע – מתוך דו”ח בשם Is the Ark
Aloat?, ונערך על ידי הארגון “Born Free Foundation”.

עתיד גני חיות

עתידנות וחיזוי העתיד הוא בוודאי תחום בעייתי מבחינת החשיבה האנושית, אך על רקע הסקירה שערכתי אנסה בחלק זה
לתאר את עתיד גני החיות בעולם. למרות שמבקרים רבים רואים בגני החיות מוסד מיותר הבנוי על טהרת הבילוי, מוסד העומד על
תשתית מוסרית מפוקפקת, בכוונתי לנסות לתאר מתווה המאפשר למוסדות הקיימים להתפתח באופן שיתאים למטרה המרכזית של שימור
הסביבה והדאגה לרווחת בעלי החיים.
אחת הבעיות בתחום גני החיות וההחזקה של בעלי חיים הוא חוסר הסטנדרטים. בעולם גני החיות דרוש סטנדרט מחמיר, המבוסס על
רווחת בעל החיים הבודד. מטיפול בפרט יש צורך ליצור מערכת המאפשרת תמיכה בשימור, חינוך ומחקר של הקהילה הביוטית. למרות
שסקרתי רק מעט מהרגולציה הקיימת, באופיה הרגולציה ברוב מדינות המערב העמידה מערכות חוקים ואכיפה העוסקות בעיקר במניעת
סבל פיזי מבע“ח, ומעט מאוד חקיקה עוסקת ברווחת בע”ח ואיכות החיים של בע“ח. ארגוני גני חיות אזוריים (AZA, EAZA) אימצו
שיטות מתקדמות להחזקת בעלי חיים אבל המלצות אלו במקרים רבים אינם מספיקים או אינם מבוצעים גם בין חברי הארגונים. מלבד
ארגונים אלו קיימים גם גני חיות רבים אחרים שאינם מאוגדים ואינם מפוקחים במידה נדרשת על ידי רשויות החוק. יתכן כי חלק
מחוסר ההישגים היחסי של מתנגדי גני חיות בשיפור תנאי בעלי החיים הוא בתהום העצומה הקיימת בין הצדדים. לרוב התנגדותם של
המבקרים היא כה חזקה עד כי הם מתקשים לפעול יחד עם גני החיות ומערכות החוק בכדי ליצור שיפור משמעותי במצב. גורם נוסף
העומד כחיץ מוסרי בדרך לסטנדרטים מוסריים חדשים הוא הקשר המתמיד לבע”ח דרך חיות המשק. השיקולים הכלכליים של תעשיות הבשר
הענקיות מכתיבות סטנדרטים נמוכים ופיקוח רופף. אותם הגורמים המשמשים רגולטורים בעולם החקלאי אמונים גם על החקיקה
והרגולציה בעולם גני החיות. פעילותם הבלתי מספקת מביאה באופן מוחץ, אלפי שנים של ניצול מתמיד של בעלי החיים בתעשייה
האנושית – מתעשיית הפולחן, ועד תעשיית המזון. הניסיון לשבור מחסומים אלו קשה והדרגתי.

<“Were the walls of our meat industry to become transparent, literally or even figuratively, we would
not long continue to raise, kill, and eat animals the way we do.”
From Michael Pollan, The Omnivore’s Dilemma: A
Natural History of Four Meals

מספר גורמים עיקריים צריכים לעצב את גן החיות העתידי:

• המשיכה האנושית לאקזוטי והערצה לטבע מחד ומאידך ההתרחקות מהטבע שקיימת במרחב העירוני, יוצרת עניין ופופולריות רבה
  לגני חיות בכל העולם.
• בעלי חיים מסוימים סובלים יותר בגני חיות. לעתים קרובות דווקא בעלי החיים המושכים והמעוררים עניין בקרב המבקרים –
  הפנדה, הדוב, הטורפים, קופי האדם הגדולים, הפיל, הלוויתן הקטלן וכו‘ הנם המינים הפחות מתאימים להחזקה בתנאי שבי.
  ברוב המקרים עלות אחזקתם – בתנאי מחייה טובים ו“טבעיים“ – גבוהה בצורה לא פרופורציונלית בהשוואה לבעלי חיים אחרים.
• לגני חיות יש פוטנציאל חינוכי גדול שבמקרים רבים לא מנוצל. גני חיות לא עוסקים מספיק במסרים עמוקים – שימור, קיימות,
  צמחונות, צריכה. על פי רוב גני החיות מסתפקים במספר מסרים קטן ולא רלוונטי ללא מעורבות אמתית אצל המבקרים.
• התרומה לשימור המינים מצומצמת ברוב גני החיות – מאגרי רבייה קטנים מדי, איכות גנים ירודה, עלות שינוע גבוהה (להשבת
  בע“ח לטבע ובין גני חיות), בע”ח מבויתים למחצה החיים בסביבה שונה מבתי הגידול הטבעיים, מחלות ובריאות ירודה. כל אלה
  וסיבות נוספות, מקשות מאוד על הפעלת מערך שימור אפקטיבי בגני חיות.
• הקושי בביצוע מחקרים בסביבה לא טבעית של גני חיות מקשה על קיום מחקרים אפקטיביים בתחום גני החיות.
• שיפור טכנולוגי עצום בשנים האחרונות המאפשר סימולציה מצוינת לסביבה הטבעית אם בפורמט של סרטים ואם ביצירת מצגות
  מלאכותיות (שימוש בצמחיה, פוחלצים, אפקטים קוליים) המאפשרות תחליף טוב להצגת בעלי חיים ”אמתיים“ במקרים בהם מספר
  הפרטים הקיים קטן או קושי בהחזקתם.
• תהליכי שימור הם אפקטיביים יותר כאשר ישנה התמחות במספר מצומצם של מינים. שימור הוא אפקטיבי וזול במקרים רבים כאשר
  הוא מבוצע בתוך בית הגידול עצמו – במילים אחרות גן החיות אפקטיבי ביותר כאשר הוא ממוקם בתוך השמורה הטבעית.
• ציבור המבקרים נוטה לגלות עניין ורגישות לנושאים בעלי ערך תרבותי מקומי. גן החיות התנכ"י מוזכר כאחד מגני החיות
  היחידים בעולם, אשר תבע לעצמו צביון תרבותי מובהק בניסיון לתת קשר היסטורי ותרבותי לפעילותו.

מבחינת גורמים אלו ניראה כי כדי לקיים את תפקידו על גן החיות לשנות את אופיו. מדגש מוחלט כמעט על בידור והנאה,
גן החיות חייב לבנות עצמו אל מול המטרות שהציב לעצמו – מבדיקת אוסף בעלי החיים אותו הוא יכול להחזיק בתנאי איכות חיים
גבוהה, פרטים קשים להחזקה דוגמת הפיל, חייבים למצוא דרכם לשמורות המתמחות במין אחד או במספר מינים דומים בלבד. גני חיות
רבים בצפון אמריקה כבר צועדים בכיוון זה “ומוותרים” על הפילים ובעלי חיים אחרים המתקשים לחיות בתנאי כליאה האפשריים בגני
חיות. עם צמצום מגוון ומספר בעלי החיים צריכים גני החיות להגביר את ההשקעה בחינוך. ההשקעה צריכה להוות שינוי כולל במבנה
ופעילות גני החיות. ממרכזי בילוי על גני החיות להפוך למוסדות חינוך. משערי הכניסה על המבקר לחוש מסר ברור ובולט להתנהגות
מקיימת ואזרחות מקיימת. גני החיות לא צריכים לחשוש מעיסוק בנושאים הקשורים להרס בתי גידול, תרבות הצריכה, התחממות כדור
הארץ וכדומה. על גני החיות להיות מרכזי חינוך אזוריים. הפעילות הרבה והמספר העצום של בעלי חיים הנמצאים בכליאה אם בפינות
חי ואם בבעלות פרטית, דורשת פיקוח אזורי מקומי ושיתוף מידע וידע. במרבית פינות החי רמת הידע של המופקדים על שלום בעלי
החיים בסיסי ביותר. גני חיות ובמיוחד אלו הממוקמים בלב ערים, יכולים לשמש מוקדי סיוע ותמיכה להחזקת בעלי חיים בסביבתם
ובאופן זה לשפר את יכולתם לעסוק בחינוך ושימור הטבע ואיכות חייהם של בעלי החיים בסביבתם.

התהליך המתמשך של עיצוב מתחמים טבעיים, בהם בעלי החיים מוחזקים בסביבה טבעית (בקרוב רב), והמבקרים עצמם נחשפים
לסביבה טבעית זו חייב להמשך, כאשר רווחת בע“ח וחינוך במוקד תהליך התכנון. מחקרים הראו כי היחס לבעלי החיים והתרומה
החינוכית של ביקור בגני חיות עולה ככל שרמת ”הטבעיות“ של מתחמי בע”ח עולה. השימוש בעיצוב טבעי הכולל גם את בעלי החיים
וגם את קהל המבקרים (Total Immersion Design), משמש גם ככלי חינוכי וגם כמסגרת רעיונית המסייעת להעברת רעיונות של שימור,
קיימות ומעודדות צורות חשיבה מעמיקות. מבקרים טוענים כי השקעה של 62 מיליון דולר במתחם מדגסקר[84] בגן
החיות של הברונקס ניו-יורק לדוגמה, אינו בהכרח הכיוון הנכון. במקרים בהם עלויות בניית מערך תצוגה מסוג זה, אינן כלכליות,
גני חיות צריכים לצמצם את מגוון המינים שברשותם ולהתמקד באלה שעלות החזקתם בסביבה טבעית, ניתנת למימוש כלכלי. במידה
מסוימת יש הטוענים כי השקעות כגון אלו, אף יצרו את הרושם, כי שימור בע"ח יקר מדי, וכפי שהדגמתי פרויקטים רבים in-situ
עלותם אפסית לעומת סכומים אלו.

גני חיות חייבים להרוס את הכלובים ולפתוח באופן מוחלט את מרחבי המחיה של בעלי החיים. התצוגות בגן החיות חייבות
להיות אינטראקטיביות, טבעיות, כאלה המעוררות מחשבה ורגשות. בעלי חיים יוצגו בעודם עוסקים בפעילות טבעית, רעייה, טיפוס,
נדידה, קינון וכו’. יש המכנים את עתיד גן החיות האל-גן-חיות ה-Unzoo, בניסיון להדגיש את ההבדל המהותי בגבולות והמסגרות
התוחמות את הפעילות במערכות החדשות. חלק הולך וגדל מגני החיות ילבש אופי של שמורת טבע, ומרכזי שימור הממוקמים בתוך בתי
גידול. במקרים רבים ניתן לבסס בתי גידול טבעיים גם במרחב העירוני או בשוליו – לדוגמה ברכת החורף בהרצליה. שמורות אלו
יהיו בעל אופי פתוח באופן מלא או חלקי, ובעלי החיים המוחזקים בשמורה יהיו בעלי חשיבות מקומית גבוהה. לשימור בתי גידול
מקומיים יתרון רב גם ביכולת לעשות שימוש במסורות ותרבות מקומית כמנוע למעורבות ועניין ציבורי – בעלי החיים בחי-בר בישראל
וגן החיות התנכ"י נושאים מסר תרבותי ומסורתי רב.

סיכום

על מנת להציל את העולם אותו אנו מכירים עבור ילדינו עלינו להקים סוג של “תיבת נוח”. המסר התנכ“י על אף היותו
תמים למדי מנקודת מבט מדעית, במהותו הוא סמל דרמטי לצורך להתקבץ למאמץ מיוחד להתכונן בפני אסון. אולי לא בכדי, בעת כתיבת
שורות אלו יוצא לאקרנים, סרט הוליוודי הבנוי ממש על הסיפור המקראי של המבול. המין האנושי הביא למשבר אקולוגי חסר תקדים,
אשר הולך ומתעצם לנגד עיננו ממש. התחזיות מנבעות שללא פעולה משותפת סדר גודל עולמי, יכחדו מן העולם עד שנת 2050 כ–30
אחוז מהמינים בכדור הארץ. יש המכנים את התקופה בה אנו חיים תקופת הכחדת המינים השישית[85].
הכחדה השקולה לזו שהתרחשה לפני כ–65 מיליון שנה, זו שהביאה להעלמות הדינוזאורים מהעולם. השאלה המרכזית שניסיתי לבחון
בעבודה זו היא כיצד יכולים גני החיות להיות שותפים מרכזיים במאמץ להצלת כדור הארץ מאסון זה, או במילים אחרות האם גני
חיות יכולים לאמץ לעצמם את הדמוי המקראי של ”תיבת נוח" במאה ה–21? נדמה לי כי למרות הקושי הרב, האפשרות לממש חזון זה
בימנו אפשרי, אך הוא דורש שינויים מרחקי לכת בצורת החשיבה והפעולה של מרבית גני החיות.

בין השינויים העמוקים, שעל גני חיות ומנהליהם לעבור הוא התפישה וההכרה בבעל החיים כפרטים או אוסף של
אינדיבידואליים. כבשה יכולה לזהות חמישים פרטים שונים מבני מינה בעדר! עבורנו כל הכבשים נראות פשוט ”כבשים“. יותר ויותר
מחקרים מראים למעלה מכל ספק, כי לבעלי החיים יכולת תחושה, רגש, הסקת מסקנות והעדפות, גילויי אמפתיה ואופי. רק כאשר תפעול
גן החיות יהיה באופן מלא מתוך ההבנה עמוקה, שבעלי החיים הנמצאים בגן החיות הם דיירים-חוסים המבקשים מקלט מאסון אותו אנו
הבנו עליהם והאחריות על גורלם ועתיד ילדיהם הוא בידינו, רק אז ניתן יהיה לבנות את גן החיות של העתיד. אין די בכינוי פיל
”יוסי“ – יש צורך להבין כי ל“יוסי” יש צרכים מיוחדים המייחדים אותו, והחיים בגן החיות (ברמת גן[86]
לדוגמה) אולי לא מתאימים לו.

הממצאים שמעלה עבודה זו משארים מספר שאלות פתוחות בהתייחס לפעילות של גני החיות ופינות החי בישראל:

• בדיקה מעמיקה יותר של היבטים רגולטיביים של פעילות גני החיות בישראל, בדגש על גיבוש מערכת רגולטיבית חלופית למערכת
  הקיימת, אשר לדעתי אינה עונה על הצורך לשפר את איכות החיים של בע"ח בשבי בגני החיות.
• מחקר מעמיק אל תוך הפעילות של מערך פינות החי הקיים בישראל. למרות גודלם הקטן הקף פעילותם עצום – כ–1300 פינות חי
  ברחבי הארץ! דרוש מחקר נוסף המקיף את יעילות פעולתם בהיבט החינוכי, השפעה על הסביבה, וכמובן מידת ההתאמה בין בעלי
  החיים רווחתם והמטרות המוצבות בפני פינות החי.
• בהמשך לניסיון לעמוד את אופי גני החיות רצוי לבצע עבודת חשיבה ותכנון המתמקדת בגני החיות בישראל והתאמתם לצרכים
  הישראליים – התאמה לשימור סביבתי בישראל, התאמה בין בע"ח ותנאי אחזקתם, הקמת סטנדרטים ישראליים להפעלת גני החיות,
  הקמת רשתות שיתוף פעולה אזוריים, פיקוח ועוד.

לסיכום, מעבודה זו עולה באופן חד משמעי, כי על מנת להבטיח את הצלחתם, גני החיות חייבים להשתנות ולעצב לעצמם
תפקיד בפתרון המשבר הסביבתי. עתידם תלוי ביצירת סטנדרטים הומניים ומוסריים המכבדים את איכות חייהם וזכויותיהם של בעלי
החיים כפרטים, תוך מתן אפשרות לבעלי החיים לחיות את חייהם בכבוד ונוחות. למרות התקדמות רבה שעשו גני חיות רבים בעשורים
האחרונים, כנראה שהמאבק על עיצוב עתיד גני החיות עדיין רחוק מסיומו. לחצים כלכליים וההשפעה הרבה של תעשיות הבשר, ימשיכו
כנראה להטיל צל כבד, על חלק גדול מגני החיות, במיוחד במדינות בהן המעורבות והעניין הציבורי במשבר הסביבתי נמוכים.

מקורות

ספרות:

1. Zoo and Aquarium History – Vernon N. Kisling Jr.
2. החי בארצות המקרא – שמעון בודנהיימר
3. Life at the Zoo: Behind the scenes with the Animal Doctors – Philip T. Robinson
4. חיות, חברה ומה שביניהן: אחריות ומחויבות כלפי בעלי חיים תיאוריה ומעשה
5. Zooland: The Institution of Captivity – Irus Braverman
6. Zoo Cluture – Bob Mullan & Garry Marvin
7. A Different Nature: The Paradoxial World of Zoos and their uncertain future – By David Hancocks
8. Zoo: A History of Zoological Gardens in the West – Eric Baratay, Elisabeth Hardouin-Fugier
   Environmental Problems of the Greeks and Romans: Ecology in the .9
   Ancient by By Donald J. Hughes, J. Donald Hughes
9. Looking at animals in Human History – Linda Kalof
10. Reading Zoos: Representation of animal and Captivity – Randy Malamud
11. The Rose-Tinted Menagerie – William M. Johnson
12. Inside of a Dog: What Dog See, Smells, and Knows- Alexandra Horowitz
13. Guns, Germs, and Steel:
    The Fates of Human Societies by Jared M. Diamond