מפעלי ים המלח והמשבר האקולוגי

בספרו ארץ ישראל: יומן מסע לפלסטין (The Land of Israel – Travels in Palestine) מתאר¹ "הנרי בייקר טריסטראם" את ביקורו בים המלח בשנת 1863. טריסטראם ומשלחתו יורדים מיריחו ומגיעים לים המלח בשפך הירדן שם הם מוצאים מגוון גדול של ציפורים כולל עופות דורסים, ברווזים ונשרים. טריסטראם מציין, כי מפלס מי הירדן בזמן השיטפונות גבוה ב 6 מטרים מהפלס הרגיל. בעמוד 245 טריסטראם מציין עוד:
" These facts are enough to show how utterly absurd are the stories about the sea being destitute of birds"

לדאבוננו תיאוריו של בייקר טריסטראם אינם משקפים עוד את המציאות באזור ים המלח. כיום אחרי 100 שנה של פעילות אנטרופוגנית באזור, אגן ים המלח הוא מערכת אקולוגית בקריסה קשה. בשל גרעון שנתי של כ 800 מיליון קוב מים בשנה הולך המפלס ויורד ב- 108 ס"מ בשנה. זו התגברות משמעותית בקצב ההתייבשות מלפני כעשור. מאז תחילת המאה העשרים, ירד המפלס ב 26 מטרים, כאשר 20 מטרים מתוכם בשלושים השנים האחרונות. שטח פני ים המלח הצטמצם מ 930 קמ"ר ל 630 קמ"ר.
בעבר הרחוק יותר עבר ים המלח שנוי מפלס גדולים בעת עונות גשומות מאוד או יבשות מאוד. השנוי הגדול ביותר התרחש בין 100 לפני הספירה ל 70 אחרי הספירה. בתקופה זו עלו מי הים ב 70 מטרים מגובה של 400 מטרים מתחת לפני הים, ל 330 מטרים מתחת לפני הים. באופן כללי נתן לומר כי, הים שמר על מפלס של 395 מטרים מתחת לפני הים עד לתחילת המאה העשרים. האיזון נשמר למרות שנוי זרימה גדולים, על ידי מנגנון של שנוי קצב ההתאדות. ככול שזרימת המים עולה, שטח פני הים גדלים ומליחותם יורדת ובהתאמה גדל גם קצב ההתאיידות. כאשר כמות המשקעים קטנה שטח הפנים קטן והמליחות עולה, דבר המביא לירידה בקצב ההתאיידות וייצוב המפלס ¹⁴.
במאה השנים האחרונות בשל פעילות אנטרופוגנית, הופר האיזון העדין של אגן ים המלח. ירידה בקצב זרימת המים מחד והגדלת קצב האידוי (בבריכות קציר האשלג) מאידך הביאו לשיבוש האיזון האקולוגי שנשמר יפה כל כך, מאות בשנים.

הגורמים לירידת מפלס המים

בתחילת המאה העשרים נכנסו בין 1.3 ל 1.5 מיליארד קוב מים לים המלח. לים המלח שני אגני ניקוז הערבה בדרום ואגן הירדן המנקז את המים העודפים מהכנרת ואזור הבקעה. כיום מעל 94% מהמים שהעניק הטבע לים המלח נגרעים על ידי מפעלים אנושיים. נהר הירדן המשמש אחד ממקורות המים המרכזיים לים המלח מנוצל כמעט במלאו על ידי הקמת המוביל הארצי. בצד הירדני והסורי נלקחים חלק מהמים כחלק מהסכם השלום עם ממלכת ירדן ותוצאה של הסכמי ג'ונסטון (שסוריה ולבנון מעולם לחתמו עליו) שאישרו הטיית חלק ממקורות הירמוך בירדן ובסוריה. מזרימה שנתית של למעלה מיליארד קוב לשנה הצטמצמה כמות המים הזורמת בירדן ל 60-40 מיליון קוב לשנה שרובה מים שמקורם במעיינות מליחים ושפכים חלקם הגדול לא מטופלים.

בעיות הקשורות לירידת המפלס

ירידת המפלס גורמת לשינויים סביבתיים ניכרים, אשר פוגעים בתשתיות ובאקולוגיה של האזור:

• הופעה נרחבת של בולענים (בורות קריסה): יותר מ – 600 בורות נפערו, חלקם מתחת למבנים ולכבישים. יצירת הבולענים קשורה להמסת שכבות המלח בקרקע וזרימת מי התהום מתחת לפני הקרקע לכוון הים.
• ירידת המפלס מאיצה את תהליכי העירוץ והסחיפה סביב ים המלח, ומהווה איום נוסף על התשתיות. הנחלים הרבים המנקזים מי שיטפונות בחורף נמצאים בהפרש גבהים הולך וגדל ממפלס המים דבר הגורם להתחפרות מהירה באזורי השפך וסחיפה חזקה של קרקע ותשתיות – כבישים, צינורות ביוב וכו'.
• נסיגת קו החוף מותירה אחריה שטחי בוץ טובעני. שטחים אלה מקשים על הגישה לים, והשינויים החזותיים הכרוכים בהם פוגעים בתדמית התיירותית של האזור.
• קו החוף של האגן הצפוני נסוג בהתמדה, אך בשל הרצון לשמר אופציה עתידית למימוש תעלת ימים ולשחזור מפלסי עבר חל איסור על בנייה מתחת לרום של -390.5 מ'. איסור זה פוגע בפוטנציאל התיירותי של האזור.
• לנסיגת קו החוף השלכות אקולוגיות חמורות. היא עשויה לפגוע קשות בנאות המדבר ובמערכות הטבעיות של חוף הים, בעיקר בשל ירידת מפלס מי התהום ממערב לקו המים. השינוי במפלס משפיעה על זרימת מי התהום באזור והמלחת מעינות מים מתוקים בסביבה.

במוקד הפעילות התעשייתית באזור ים המלח עומדים "מפעלי ים המלח". מפעלי ים המלח, כיום חלק מכימיקלים לישראל, הם אוסף של מפעלים וחברות בנות המייצרות כימיקלים שמקורם מחציבת האשלג בים המלח. כמה מהחומרים המיוצרים הם: ברום, מגנזיום, חומרי דשן, לאחרונה רכשה כי"ל חברה ליצור חומרים מונעי בערה על בסיס ברום ועוד. בנוסף משמשים חומרי הגלם של המפעל בתעשיות כימיות רבות בישראל ובעולם כחומרי גלם לתהליכים כימיים. מפעלי ים המלח הם אחד מהמעסיקים הגדולים באזור וכיום עובדים במפעל 1600 עובדים לערך.

ההיסטוריה של המפעל:

תחילת הפעילות של מפעלי ים המלח בשנת 1929 אז קיבל משה נובומייסקי מהמנדט הבריטי דאז אישור להקמת המפעל בצפון ים המלח. בשנת 1952 קנתה ממשלת ישראל את השליטה במפעלים מידי נובומייסקי, ואיחדה אותם תחת השם מי"ה – מפעלי ים המלח בע"מ. במשך השנים הבאות הקימה המדינה מספר מפעלים, נוספים , ביניהם מפעל לייצור אשלג שהוקם בשנת 1954 ומפעל לייצור ברום שהוקם שנתיים לאחר מכן . כמו כן, הוקמו באגן הדרומי של הימה בסמוך למפעלים בריכות אידוי נוספות , שבשנת 1966 הגיע שטחן ל ‐ 135 קמ"ר. בשנת 1961 נחקק בממשלה חוק זיכיון מיוחד שהגביל את ההיתר על הפקת כימיקלים מים המלח לחברת מי"ה בלבד, והפך את אופן שליטת החברה באוצר הטבע לשליטה מונופולית . זיכיון זה אפשר בין השאר בעצם היות החברה חברה ממשלתית , שליטה על אזור המפעלים כולו וחופש בנייה בו , ללא מחויבות להיצמדות לחוקי הבנייה והתכנון של המדינה . צעד זה נועד להמריץ את הפיתוח באזור, שהיה נתון אז במתון. בשנת 1968 איחדה ממשלת ישראל את כל מפעלי התעשייה הכימית בארץ , שבהם נכללו בין השאר מפעלי ים המלח, לחברה אחת רבת ממדים בשם "כימיקלים לישראל". בשנת 1991 החלה מדינת ישראל בהפרטת כי"ל. ההפרטה נעשתה תחילה דרך הבורסה לניירות ערך, שבה מכרה המדינה כ-20% ממניות החברה. מחירי ההנפקה התבססו בין השאר על הערכת השווי שנעשתה ועמדה על 1.3 מיליארד דולר. יצויין כי הערכה נוספת שנעשתה הייתה אפילו נמוכה יותר. ב-1995 הגיע הפרק הבא בהפרטה: המיליארדר שאול אייזנברג ז"ל, באמצעות החברה לישראל שהייתה אז בשליטתו, רכש את גרעין השליטה ( 24.9% מהחברה) בהסתמך על שווי השוק שלה באותו זמן ותמורת 231 מיליון דולרים. ב-1997 מימשה המדינה עוד נתח – 17% מהמניות – שנמכרו לאייזנברג ולחברה לישראל תמורת כ-200 מיליוני דולרים נוספים. אנקדוטה מעניינת בהקשר הזה היא העובדה שהאחראית על ההפרטה, מנהלת רשות החברות הממשלתיות בזמנו, ציפי לבני, הסבירה לחברי ועדת הכספים של הכנסת שהעובדה כי המכירה התעכבה דווקא יצרה רווח למדינה, שכן הבורסה עלתה. סה"כ קיבלה המדינה 431 מיליון דולר עבור החברה. ההפרטה התבססה על חישובי רווחים עתידים שהתבררו כרחוקים מהמציאות כפי שנתן לראות בגרף. בשנת 2008 היה אומדן הרווחים, כפי שחושב על ידי חברת המודלים הכלכליים 177.6 מיליון ובפועל היו רווחי החברה 5.5 מיליארד! בשנה 1997 הלך אייזנברג לעולמו וב-1999 נמכרה החברה לישראל לאחים סמי ויולי עופר. בשנת 2007 האריכה הממשלה את חוק זיכיון ים המלח עד שנת 2030 . החוק נשאר כשהיה (מתיר הפקת כימיקלים מים המלח ל "כימיקלים לישראל" בלבד) , אך הועבר בו תיקון בלחץ ארגונים סביבתיים המחייב את המפעלים באופן מפורש ובניגוד לעבר להיצמד לחוקי הבנייה והתכנון כמו כל חברה אחרת בישראל. מכירת מפעלי ים המלח לגורם פרטי היא מהלך שנוי מאוד במחלוקת. חבר הכנסת דוד מגן עוד בשנת 1989, העלה בצורה נוקבת את עקרי הבעיה: "האם רשאית ויכולה הממשלה להעביר חברה, הנשענת על מחצבים ואוצרות טבע, לידיים פרטיות? האם רשאית הממשלה לנשל את המדינה מנכסיה הטבעיים? האם תוכל אי-פעם ממשלה בישראל לתקן את שגיאותיה הגסות של הממשלה הנוכחית? הרי ממשלה הולכת וממשלה באה, והארץ על אוצרותיה הטבעיים לעולם עומדת" – מעבר לשאלת התחשיב של ערך המשאב היה צורך לשאול האם הכלל בכלל אפשרי או מוסרי למכור, דבר שהוא משאב ציבורי הכולל בתוכו השפעות עצומות על הכלכלה והסביבה.

בעיות סביבתיות הקשורות לפעילות המפעל

תהליך כריית האשלג מתבסס על השרות הטבעי שמעניקה אנרגיית השמש – מים בעלי מליחות נמוכה מוזרמים לברכות האידוי הנמצאות בחלקו הדרומי של האגן ושם בעזרת קרינת השמש מתאיידים המים ומשאירים תמיסה בעלת מליחות גבוהה ביותר הגורמת לשיקוע המלחים. חציבת המלח היא זולה באופן יחסי כי מרבית האנרגיה של הזרמת המים לאגן התבצע באופן טבעי ותהליך הייבוש מלבד פועל באופן עצמאי על קרינת השמש. מירב האנרגיה וההוצאה הכלכלית מושקעת בשאיבת המים מהאגן הצפוני, בניית הבריכות אחזקתן(כיום רבה השמירה על שלמותן), וכמובן איסוף המלח הפרדת האשלג(בתהליך של הפרדה קרה) והסעתו במסוע למישור רותם בעזרת מסוע ומשם ברכבת. מעבר לפעילות השוטפת של כל מפעל תעשייתי בסדר גודל כזה, קימות מספר בעיות קשות לפעילות המפעל הנובעות מאופי הלא סביבתי של ניהול המפעל בעבר והשפעת האידוי על האגן.

• בריכות האידוי תורמות לגרעון המים באגן כ 250 מיליון קוב נוספים בשנה.
• עליית מפלס המים בבריכת האידוי מספר 5 – הזרמת המים מהאגן הצפוני והאידוי המתמיד מותיר אחריו כ 20 ס"מ מלח בקרקעית הבריכות כל שנה. כתוצאה מכך על המפעל להגביה את סוללת העפר דבר הכרוך בשינוע טונות רבות של אדמה שנחצב מוודאיות סמוכים. פעולה זו לא זו בלבד שצורכת אנרגיה רבה היא גם פוגעת בשלמות של הטבע סביב ים המלח.
• כיום מפלס הברכות כ 8 מטרים מעל מפלס האגן הצפוני, דבר המעמיד בסכנה תשתיות במקרה של פריצת דפנות הברכות. לדוגמא במקרה של רעידת אדמה או היווצרות בולענים באזור קיר המגן.
• בעתיד הקרוב עליית מפלס המים עלולה גם להציף את בתי המלון ולחסל את ענף התיירות במקום.
• הניסיון להרחיב את היקף היצור על ידי בניי בריכת אידוי נוספת מספר 6, באזור רווי בולענים עלול לגרום מעבר לאידוי מוגבר, לפריצת סוללות העפר התוחמות את הבריכות. דבר דומה קרה במרס 2000 בצד הירדני הצמוד לשטח המוצע לשטח בריכה 6. באותו אירוע נפער בולען שהרס את סוללת אחת הבריכות. עלות הנזק הייתה 70 מיליון דולר. החברה להגנת הטבע ⁵ רואה בתוכנית לבנות בריכה נוספת כאחד האיומים המרכזיים על שלמות השטח הפתוח באזור.
• זיהום מי התהום במישור רותם ⁶ – ביצוע תסקיר שטח מקיף וניקוי מקורות זיהום קיימים. חברת "רותם אמפרט נגב" מייצרת תרכובות זרחתיות לתעשייה והחקלאות ופועלת במשור רותם מזרחית לדימונה. אט"ד טוענים כי המפעל אחראי לזיהום מי התהום באזור וזהום חלקיקי מהגבוהים בנגב. למרות שיפורים רבים שנעשו בתחילת שנות האלפיים בפעילות המפעל, נמצאו חריגות רבות בבדיקות פתע שנעשו למפעל.
• קציר המלח שאושר בממשלה ב 1 לינואר 2012 ואמור לפתור את בעיית עליית מפלס מי בריכת האידוי, יתבטא בפליטת 135,000 טון פד"ח בשנה כתוצאה מצריכת החשמל הקשורה לקציר המלח ושינועו. מדובר בתוספת של חצי אחוז לצריכת האנרגיה של מדינת ישראל ¹⁷.

כשלי שוק הקשורים למפעלי ים המלח

• יישום כלל 'המזהם משלם' – על כי"ל לשאת בעלויות קציר המלח וטיהור זיהום מעלה רותם ומי התהום באזור
• גובה התמלוגים שמשלמת כיל עבור כריית המלח והשימוש במשאב הלאומי של ים המלח – לאחרונה נתגלה כי המדינה גבתה 5% תמלוגים במקום כ 10% לערך. בסעיף לחוק זיכיון כריית המלח קיים סעיף המתיר לממשלה לגבות 10% מרווחי כריית האשלג העולים על מיליון טון בשנה. אי הפעלת הסעיף מנעה כ 180 מיליון דולר לקופת המדינה עד כה.
• מפעלי ים המלח פועלים כמונופול – בשנת 1961 נחקק בממשלה חוק זיכיון מיוחד שהגביל את ההיתר על הפקת כימיקלים מים המלח לחברה מי"ה בלבד, והפך את אופן שליטת החברה באוצר הטבע לשליטת מונופולין.
  
• כריית המלח ויצור חומרים כימיים רבים, חלקם רעילים ביותר מהווה תרומה כלכלית, אבל נושאת בתוכה בעיות זיהום קשות – מעודפי דשנים, תרכובות ברום(מתיל ברומייד), חומרים מעכבי שריפה ועוד ועוד.
• פעילות התעשייתית הכבדה באזור רגיש כל כך מגדילה את הנזק הסביבתי ולא מאפשרת שיקום אקולוגי של האזור:
  • חציבה כבדה למילוי סוללות העפר שיש להרים מדי שנה כדי להתמודד עם עליית מפלס בריכות האידוי
  • זיהום מישור רותם על ידי המפעלים
  • פליטות גזי חממה וגזים אחרים
  • סלילת כבישים מסיבית לשינוע מחצבים
  • הגברת האידוי ונסיגת המים בים המלח, על ידי יצירת בריכות האידוי – כרבע מהאידוי מתרחש בבריכות האידוי 250 מיליון קוב לשנה.
• אין קשר בין כמות הכרייה וגובה התמלוגים שנקבעו לכי"ל.
• חלוקה לא הגיונית של משאבים – בתוכנית שערכה אילנה דיין ונקראה " זהב לבן עבודה שחורה", מתארת דיין את תופעת עובדי הקבלן. האחים עופר אשר בבעלותם כי"ל הם בין האנשים העשירים בישראל ובוודאי בעולם. למרות זאת ולמרות שאת הרווחים הגבוהים שמכניסים מפעלי ים המלח מבסס המפעל על משאבים טבעיים של ישראל, במפעלי ים המלח נהוגות שיטות העסקת עובדים לא הוגנות, המתבססות על עובדים זמניים – עובדי קבלן.
• האם קצב הכרייה הוא אופטימלי?
  • עלויות חיצוניות – האם מפעלי ים המלח הפנימו שעור נכון מהנזק הסביבתי שפעילותם גרמה וגורמת כיום? קציר המלח בבריכה 5 הוא בהחלט חלק מהתהליך, גם החלת מי"ה בהסדרי התכנון האזורים, אבל מה בדבר הנזק הסביבתי העצום שנגרם ישירות מפעילות המפעל – חציבה, פעולות הנדסיות כבדות, פליטות, האצת תהליך האידוי(כ- 25%).
  • מהי עלות המשתמש עבור כריית המלח? האם המינרלים הנחצבים הם באמת מתחדשים לעולם? האם הירידה במפלס לא תביא לסיום החציבה? מה הערך של ים המלח והחציבה לדורות הבאים?
  • נראה כי המלח בים המלח הוא מקור מתחדש, אך למעשה הגרעון השנתי בגובה 1000 מיליון קוב בשנה שמתבטא בירידה שנתית של 108 ס"מ, יגרום להתייבשות מוחלטת של ים המלח וההעלמות המלח ויכולת הכרייה שלו בעתיד.

פתרונות

מבחינת אזורים אחרים בישראל ובעולם, בהם נעשתה פגיעה במבנה והאקולוגיה של הטבע, ניתן לראות כי השלכות הנזק לעיתים מתגלות לאחר שנים אך לרוב תוצאותיהן מביאות לצורך בהשקעה כלכלית נכרת בהשבת המצב לקדמותו. יתר על כן נראה כי קשה מאוד לצפות את אומדן הנזק והפסד השירותים האקולוגיים שמעניק הטבע בתחילת התהליך. על פי רוב המערכות האקולוגיות יוצאות משווי משקל זו אחר זו והקף הנזק מכפיל את עצמו לאורך זמן. תופעת הבולענים ממחישה זו. יבוש מי הים גרר ירידת מפלס ונסיגת המים, אבל מתחת לפני הקרקע שנוי זרימת המים המתוקים הביאה להמסת מלחים ויצירת אזורי חוסר יציבות גאולוגיים עצומים בעיקר בצפון מערב האגן. זיהום מישור רותם על רכס ההרים, באזור שלכאורה אינו קשור לאגן גורם להסעת מזהמים במי התהום לכוון עין גדי כ- 20 שנה לאחר יצירתו ועדיין מתרחש למרות שמרבית הזיהום הופסק. כיום נערכת עבודת מחקר מקיפה שמטרתה לעמוד את הנזק שנגרם לאגן ים המלח ולהעלות חלופות לפתרון ^10,11. במאמץ שותפים גופים אקדמיים, בראשם החוג לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית, חברות ממשלתיות כמו "החברה להגנת ים המלח" שממקדת את פעילותה בנושא בעיית עליית מפלס המים בבריכות האידוי וחלופות לאזור המלונות. בשנים האחרונות הוצעו שלוש חלופות מרכזיות לטיפול במצב ים המלח:

• קציר מלח מלא
  – על מנת לאפשר כריית מלח מלאה ולמנוע את הצפת בתי המלון חלופה זו מציאה לקצור את כל כמות המלח המצטברת בשנה בבריכה מספר 5, היא בריכת האידוי המרכזית בדרום ים המלח. כמות המלח שיקצר מקרקעית הבריכה שקול להר הזבל חירייה כול שנה. משקעי המלח יוסעו לחלקו הצפוני של הים שם יפוזרו בעומק הים.
• העתקת בתי המלון לשטח גבוה יותר
  – חלופה זו מציאה בניית מתחם חדש על שטח גבוה יותר, הריסת המלונות הישנים עם סיום העבודה והתחלת פעילות באזור החדש. פתרון זה משאיר את בעיית עליית המפלס והפרשי הגובה הנוצרים בין הים בחלקו הצפוני ובריכות האידוי.
• יצירת אגמון על חלק משטח בריכה 5 ו- 6
  – יצירת האגמון אמורה ליצור מראה טבעי פתוח, לצרכי תיירות מגוונת. פעילות איסוף האשלג, תמשך בעומק השטח עם קציר מלח ובריכות אידוי על חלק מבריכה מספר 5 ובריכה חדשה שתוקם בעתיד. בריכת אידוי מספר 6.

עיקר הדיון בשנתיים האחרונות נסב סביב הבעיות הקשורות לעליית מפלס המים בבריכות האידוי. בלחץ הארגונים הירוקים נחתם לאחרונה הסכם בין המדינה והנהלת כי"ל בו נקבע, כי כי"ל תישא ב 90% מהוצאות עלות קציר המלח שנבחר כחלופה המידית לטיפול במצב ים המלח. בפתרון זה הושג השג מרשים בקבלת העיקרון "המזהם משלם". המבקרים טוענים מנגד שגודל הפיצוי למדינה הוא זעום ביותר ¹³. למעשה עיקר המאמץ נעשה לפתור בעיה נקודתית מאוד – הצפת בתי המלון. המצב הקיים מותיר על כנו את ההרס הנמשך לסביבת ים המלח ומאפשר אף הרחבת הפעולות התעשייתיות באזור. נראה כי עדיין המוטיב המרכזי בהתייחסות הממשלה וחברת כי"ל, הוא הגדלת רווחים ושמירה על המצב הקיים. באופן מוזר, פרדוקסלי אפילו, הפגיעה במאזן המים בים המלח אף משפרת את כריית האשלג בכ- 100,000 טון בשנה (עליית מליחות המים), דבר המקטין את רצון הפירמה והמדינה לטפל בבעיה. החלופה הנכונה צריכה הייתה לכלול:

• שמירה על מעגלי איזון חיוביים
• שימוש בשרותי הטבע הביוטיים והאביוטיים
• שימור אוצרות טבע ומינרלים לדורות הבאים
• הפנמת כול העלויות כולל עלויות המשתמש עבור חציבת מינרלי ים המלח
• אומדן ההשפעות על כל בעלי העניין באזור בהווה ובעתיד (כולל ממלכת ירדן, הרשות הפלסטינאית)

מכאן נתן לצייר מתווה הכולל את המרכיבים הבאים:

1. צמצום או הפסקה מוחלטת של קציר ויצור המלח באזור
2. בחינה מחודשת של החומרים המיוצרים ומחירם. מי"ה הוא מונופול אשר חלק מהחומרים המיוצרים בו הם בראש רשימת המזהמים – חומרי הדברה זרחניים, חנקות, ברומידים למיניהם ועוד. על החברה להפנים את הנזק הכלכלי שנגרם לאנושות מהשימוש בחומרים אלו. הטלת מיסים תמתן את השימוש ותאפשר ייצור כמויות נכונות יותר.
3. שיקום מפלס המים באמצעות התייעלות – שימוש במים אפורים, טיהור שפכים שלישוני – מחקר שנעשה לאחרונה עומד את כמות המים הניתנים להשבה מירדן סוריה וישראל יחדיו בכ- 600 מלמ"ק.
4. תוספת מים ממי הים – בניית תעלת מים שתוביל חלק או כל כמות המים החסרים כיום כ 800 מלמ"ק. המים המוזרמים ממי ים סוף ישמשו ליצור חשמל, להתפלה ולייצוב מפלס המים באגן.
5. שימוש במשאבי הטבע האזורים – שמש 365 ימים בשנה: יצור חשמל, חום: גידול חקלאי בחורף, תיירות (ירוקה).
6. הקצעת שטחים גדולים לשמורות טבע על מנת לאפשר לטבע ולאקולוגיה המיוחדת של האזור להשתקם. רוב המינים שהיו בתחילת המאה הקודמת נעלמו ומספר אחרון של מינים חלקם אנדמיים לישראל בסכנת הכחדה היום. רק על ידי בקרה מוחלטת לאורך שנים על פעילות אנושית באזורים נרחבים יהיה נתן לשחזר את שפע החיים שהיה פעיל באזור עד לא מזמן.

סיכום:

אזור ים המלח היה לפני כמאה שנה ויכול לשוב להיות, פנינה אקולוגית שוקקת חיים בלב מדבר. על מדינת ישראל להפנים את העלויות האמתיות של הפעילות התעשייתית באזור ים המלח בראיה גלובלית, המשלבת את צרכי ההווה, צרכי שכננו באזור (ממלכת ירדן, הרשות הפלסטינאית) וצרכי הדורות הבאים. רק כך נתן יהיה ליצור מצב הרמוני יציב המאפשר פעילות כלכלית תוך שמירה על מערכות אקולוגיות לדורות הבאים.

מקורות וקריאה נוספת:

1. מצב ים המלח – סקירת המשרד לאיכות הסביבה(PDF)
2. הספר "ארץ ישראל: יומן מסע לפלסטין" מאת "הנרי בייקר טריסטראם" 1865. להורדת הספר המלא 45 מאגה לחץ כאן.
3. http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000654471
4. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3957971,00.html
5. רשות שמורות הטבע – דוח איומים בתחום התכנון על שטחים פתוחים
6. זיהום מי התהום במישור רותם
7. אתירת אט"ד לבגץ נגד הסכם התמלוגים בין מדינת ישראל וכי"ל
8. שנויי מפלס ים המלח פורום האוניברסיטה העברית
9. זהב לבן עבודה שחורה – אילנה דיין
10. מצב ים המלח סקירה המשרד לאיכות הסביבה(PDF)
11. מסמך מדיניות לעתיד ים המלח 2005(PDF)
12. השינויים בים המלח מושב ראשון
13. אישור הסכם קציר המלח עם כי"ל
14. Overview of Middle East Water Resources(PDF)
15. הוויכוח עם כיל על תעריף האשלג
16. הערכת שירותי המערכת האקולוגית בערבה
17. הדילמה הסביבתית בדרום ים המלח: שטחים פתוחים, מלח ופחמן